הארץ שמעבר לים

7. צלקות ישנות

''מבנה הגנתי!'' צרח מארינוס, ובן רגע הלוחמים התקבצו סביבו ויצרו חומת מגנים, אשר חסמה בשנייה האחרונה את מטר החצים שנורה עליהם מלפנים. מיד לאחר מכן הסתער לעברם גל של עשרות פראים בחרבות שלופות ושאגות קרב מהדהדות - נחושים לנקום את דמו של נסיכם.

''קשתים!'' פקד כאיילוס על החומה. הוא נענה מימינו ומשמאלו בחריקותיהן של עשרות קשתות נמתחות, והרים את ידו באוויר. ''שחרר!'' מטח של חצים נורה לעבר הכוח המסתער, והשורה הראשונה של לוחמים נפלה, ולרגע קצר, האטה את התקדמותם של האחרים. מארינוס זיהה את ההזדמנות.

''לסגת!'' הוא צעק מלוא ריאותיו, בניסיון לגבור על שאון הקרב. הצב המשוריין התקדם לאחור ביציבות, בעוד שמטר בלתי פוסק של חצים וחניתות נחת עליו, אך נכשל לחדור את חומת המגנים. בשנייה שאחרון הלוחמים עבר מבעד לשער נסגרו דלתות העץ הכבירות בקול טריקה רועמת. לפתע הפסיקו הפראים את הסתערותם, ופעם נוספת עמדו ללא נוע מול החומות.

''עצרו!'' פקד כאיילוס, והשומרים הנמיכו את קשתותיהם.

אייל זקן מעד בין גופותיהם של אנשיו בראש מושפל, עד שהגיע לגופתו מנוקבת החצים של צבי צעיר - ונפל על ברכיו לפניה. הוא חיבק אותו בזרועותיו הכבירות, עצם את עיניו והצמיד את מצחו אל ראשו של הנער. לפתע הוא זקף את ראשו וזעק זעקה נוראית שהדהדה אל השמיים. כאיילוס השפיל את מבטו ושתק. דקות ספורות לפני כן האיש כמעט שיפד את אאורלה עם החנית שלו, אך באותו רגע, הוא לא יכול היה שלא לחוש כלפיו רחמים.

אייל זקן קם כשהוא אוחז את בנו המת בזרועותיו, הרים את ראשו והביט בפניה החיוורות של האישה זהובת השיער, אשר דקות ספורות לפני כן הבטיחה לו כי הוא יוחזר אליו בשלום.

''רצית שאשבע... נכון?'' הוא דיבר בטון רגוע ונמוך, שריסן בתוכו את כל הכאב והזעם של אב אשר זה עתה איבד את ילדו. 

''אני נשבע באבות אבותיי... שאחרי הלילה הזה, איש מכם - לא זקן, לא אישה, ולא ילד - אף אדם בכפר הארור שלכם, לא יזכה לראות את הזריחה.'' ובמילים אלה הפנה אליהם עורף, טיפס על גבו של האייל שלו ודהר חזרה לתוך היער. הלוחמים מיהרו בעקבות מלכם כשהם נושאים את הפצועים והמתים על גביהם, וכעבור כמה רגעים נעלמו בין העצים כאילו מעולם לא היו.

כאיילוס ואאורלה התבוננו זה בזו בשתיקה. הוא לא נזקק לתרגום; מבט אחד בהבעה שעל פניה הבהיר לו היטב כי חששם הגדול ביותר נהפך עתה למציאות. הוא ירד את המדרגות בריצה מהירה ופילס את דרכו בין הלוחמים עד שניצב לפני אחיו. מארינוס עדיין היה אדום ומתנשף כשמצא אותו, וזה עתה רק השיב את חרבו לנדנה - אך פניו עוד עטו הבעה צמאת-דם.   

''מארינוס! אתה בסד--'' הוא דחף אותו הצידה בגסות והביט סביבו כאחוז טירוף, להוט לחנוק את הנער במו ידיו.