הנוסחה

פרק 1 -

"קלואי" שמעתי קול במעומעם.
"קומי קלואי" שוב הלחישה המציקה.
נאנחתי והתכוונתי לסלק את מי שזה לא יהיה שמפריע לי לישון, אך אצבע הונחה על שפתיי ועצרה בעדי.
"קומי מהר" הפעם הקול היה חזק וברור וזיהיתי למי הוא שייך.
ברנדון.
פקחתי את עיניי במהירות פוגשת בעיניו הזהובות.
"מ-מה קרה?" גמגמתי בעודי נעמדת באיטיות, ראשי עוד מעורפל מעט מהשינה.
הוא עמד מולי מושיט לי את תיקי, שלו כבר על כתפיו וסימן לעבר הדלת.
"הם באים."
 
                             ***

חודשיים קודם לכן -

כמו כל יום רגיל אני ואמילי חברתי הטובה ביותר עושות את דרכנו לבית הספר.
אמילי גרה בבית מולי ובית הספר נמצא במרחק של 10 דקות הליכה.

פעם, לכולם היו מכוניות. אך כיום יש רק למעטים, לאזרחים רגילים אסור להחזיק בהם ולכן אנחנו הולכות ברגל.
אני לא מתלוננת, כיף לי ללכת איתה כל בוקר.

אך זה לא בדיוק יום רגיל, בעוד שבוע יחול יום הולדתי ה 18.
היום שבו יתנו לי את הנוסחה.
אם היא לא תשפיע עלי אחזור לכאן ואלמד בבית הספר כמו כולם.
אבל אם היא תשפיע עלי, אצטרך לעזוב הכל, להיפרד מכולם וללכת ללמוד שנה בבית ספר לאנשים שהנוסחה כן השפיעה עליהם כדי לשלוט ביכולותיי.
מצד אחד אני רוצה יכולות מדהימות אבל מצד שני אני לא רוצה לעזוב את משפחתי וחבריי.
אם רק הייתי -

"כדור הארץ לקלואי" אמילי נפנפה בידיה מול פני וקטעה את מחשבותיי.
"הממ? כן. מה. אני מקשיבה." אמרתי במהירות.
"כן? אז מה אמרתי?" היא שאלה בטון מתגרה.
שתקתי .
היא גיכחה.
"עלית עליי" חייכתי והרמתי ידיים כמודה באשמה, יודעת שהיא לא מסוגלת לכעוס עליי.
"שוב חשבת על יום ההולדת שלך?"
הנהנתי. "אני לא רוצה לעזוב אותך."
היא עצרה והסתובבה אליי.
"אל תדאגי אני קטנה ממך רק בשבועיים, את תשרדי שבועיים בלעדיי ואז גם אני אקבל את הנוסחה ואצטרף אלייך."
נרגעתי קצת וחיבקתי אותה, לא רציתי לחשוב על מה אם הנוסחה תשפיע רק על אחת מאיתנו.
"עכשיו בואי מהר שלא נאחר" היא צחקה ורצה קדימה.
צחקתי עליה והמשכתי ללכת רגיל.
"נו קדימה יפדלאה!!" היא קראה מרחוק.
"זה אתגר?" חייכתי והרמתי גבה.
"עד השער!" היא צעקה מהמשך השביל, בטוחה שהתרחקה מספיק ואני כבר לא אשיג אותה.
היא לא למדה שלא מציבים לי אתגרים? כשמישהו מאתגר אותי אני חייבת להצליח.
ואני תמיד מצליחה, לא משנה מה זה.
מיד התחלתי לרוץ ועקפתי אותה, מגיעה לשער שנייה לפניה ומתנשפת, לחיי סמוקות מהמאמץ.
"זה לא פייר, יש לי רגליים קצרות." התלוננה.
"את אתגרת אותי." עניתי בפשטות וצחקנו.

נכנסנו בשער והתקדמנו לעבר הבניין.
"נו טוב, לפחות לא איחר-" דבריה של אמילי נקטעו בגלל הצלצול.
"מה אמרת?" צחקתי.
מיהרנו לכיתה וראינו למזלנו שהמורה עוד לא הגיעה.
התיישבתי בכסאי ואמילי לידי כמובן ונשפנו בהקלה.
"זה היה קרוב." אמרה והנהנתי בהסכמה.
באתי לומר עוד משהו אך בדיוק אז המורה הגיעה והתחילה ללמד.
"לפתוח את הספר בעמוד 34" היא קראה ומיהרתי לעשות כדבריה.

אני לא חננה, אני פשוט אוהבת הסטוריה.
זה מרתק לדעת איך הכל היה לפני הנוסחה.
בלעדיה לא היינו פה היום.

בני האדם ניצלו כמעט את כל משאבי הטבע שעל כדור הארץ, והחור באוזון רק הלך וגדל.
כל החוקים שהורו להשתמש פחות במים, במכוניות ובחשמל לא עזרו והיו חייבים למצוא פתרון מיידי לפני שהעולם ייחרב.
כך פרצה המלחמה הגדולה, כל מדינות העולם נלחמו זה בזה על המשאבים שנשארו.
במלחמה ניצחה אמריקה והקציבה את המשאבים לכל העולם.
אמריקה השליטה חוקים שנועדו לשמור על כדור הארץ ואכפה אותם בקשיחות.

אחרי המלחמה הגדולה פרצה המגפה, כל כך הרבה מתו וכל הרופאים והמדענים ניסו למצוא תרופה לעצור אותה לפני שיהיה מאוחר מידי.
ואז הם מצאו את הנוסחה הקדומה.
הנוסחה ריפאה אותם ועשתה אותם טובים יותר.
נתנה להם יכולות שיעזרו להם לשרוד על כדור הארץ שלמרות הכל עדיין גווע במהירות.
אך בנוסחה הקדומה היה פגם.
כל מי שלקח אותה מת לאחר 5 שנים.
אז הם יצרו נוסחה חדשה.
הנוסחה ניתנת רק לבני 18 אחרי שהם נשבעים שהם נאמנים למדינה.
אנשים רעים זה לא טוב.
אבל אנשים רעים עם יכולות, זה כבר ממש רע.