הנוסחה

פרק 2 -

"היי מכוערות!" קול נשמע מאחורי.
רק נגמר השיעור וכבר הם מציקים לנו?
ממש משעמם להם.

התכוונתי להתעלם מהקול. "אמילי תתעלמי, הם לא שווים את -"
אך היא כבר נעצרה והסתובבה לעבר הקול.
אוח.
נעצרתי והסתובבתי גם.
לא מופתעת לגלות מול עיני את מי אם לא ג'קסון ושרלוט.

"נו נו מה יש לנו כאן?" שאל ג'קסון בטון מלגלג.

"היי ג'קסון. שרלוט." אמילי השיבה בנחמדות.

"שמעת את זה?" שאלה שרלוט.

"את מה?" ג'קסון השיב בתחכום.

"אה לא משנה, חשבתי ששמעתי זבוב." היא צחקה.

מתי הם יתבגרו? אנחנו בכיתה י"ב לעזאזל.

"אבל..." אמילי נראתה חסרת אונים.

כיווצתי את אגרופי, מוכנה להחטיף להם אם רק יעזו להוציא מילה נוספת.

הם התלחששו וצחקו שוב.

התנחמתי בעובדה שלפחות אמילי לא שמעה את זה. מה שזה לא יהיה זה בטח היה רע.

"אמילי." אמרתי שוב והיא הפנתה אלי את מבטה.

"בואי נלך. הם לא שווים את זה, סתם שני סתומים." היא הנהנה והסתובבנו ללכת.

אך דרכנו נחסמה ע"י חבורתו של ג'קסון.

אוסף של ילדים בריונים, שפוטים וחסרי דעה משל עצמם שנכונים לבצע כל מה שהוא יבקש מהם.

טיפשים. הם לא מבינים שהוא יזרוק אותם בהזדמנות הראשונה שתהיה לו?

בכל הזדמנות אחרת הייתי נשארת ועומדת על שלי נגדם אבל הפעם לא הייתה לי סבלנות אליהם.

התעלמתי מהם ודחפתי אותם בשעה שאמילי שידה הייתה עוד שלובה בידי נגררה אחרי והתרחקנו מהם לפני שיספיקו ללעוג לנו.

לי לא אכפת מהם וכבר מזמן אני לא שמה על מה שהם חושבים.
אבל טיילור שונה.
היא עדיין מנסה להתחבר אליהם.
אבל היא לא מבינה שהם בחיים לא ישתנו.
שנה שעברה היו לה הפרעות אכילה בגללם - כי ג'קסון קרא לה שמנה כשהעובדת בקפיטריה פירגנה לה והביאה לה 2 קינוחים.

כשאני מסתכלת עליה, המילה האחרונה שעולה לי לראש היא שמנה.
אמילי לא שמנה בכלל וגם לא מכוערת.
אבל יש לה ביטחון עצמי נמוך, מספיק שמישהו מעיר לה על איך שהיא נראית והיא מפסיקה לאכול בטענה שהוא צודק.
הלוואי שהיא הייתה יודעת כמה היא יפה.
עם השיער הבלונדיני החלק שלה שמגיע עד למותניה ועיניה הכחולות היא יכולה להיות התלמידה הכי יפה פה בבית הספר.
אם היא רק תאמין בעצמה ותפסיק לתת להם להשפיל אותה.

זאת הסיבה היחידה שאני שמחה לעזוב, חוץ מאמילי אין לי פה חברים.
רוב התלמידים פה הם חבורת ילדים מנופחי אגו שלא התבגרו ומשחקים משחקי כוח ומעמדות.