פערתי את פי בתדהמה כי מולי עמד אחי.
ולא, זה לא היה טום.
לאחר כמה שניות התעשתתי ומצאתי את קולי.
"שון?"
"זה אני." אמר בחיוך.
צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת.
זה כאב, זה לא חלום.
שון, אחי הגדול עומד מולי לאחר שלא ראיתי אותו 3 שנים.
הוא גבוה יותר עכשיו, צמחו לו זיפים והוא נהיה שרירי יותר, אך זה עדיין אחי הגדול.
אני רואה את זה בעיניו הירוקות שקיבל מאמא שלנו.
"אני לא מאמינה! א-אתה באמת פה! טום כל כך ישמח לראות אותך, הוא פה למעלה אני אקרא לו!" באתי לצעוק לטום אך לפני שהספקתי להוציא הגה הוא הגיע מאחורי וסתם את פי בידו.
ניסיתי להשתחרר ממנו בכוח אך הוא היה חזק ממני.
"אני עומד להזיז את היד שלי אבל את צריכה להבטיח לי שלא תצעקי." הוא לחש.
לא יכלתי לעשות שום דבר אז רק הנהנתי.
הוא שחרר את פי ומיד התפרצתי עליו.
"איך עשית את זה?" נבהלתי.
"אתה היית בצד השני של החדר, איך הגעת אליי כל כך מהר?" התרחקתי ממנו.
"זה מה שרציתי לומר לך...אני אסביר לך הכל רק אל תקראי לטום, אסור שידעו שאני פה." הוא נאנח.
"למה?" לטום מגיע לראות את אחיו הגדול.
"את הרי יודעת שאסור למיוחדים לצאת מניו יורק.. אם יידעו שהייתי פה זה לא יהיה טוב."
כן, אני יודעת. זאת הסיבה שלא ראיתי אותו במשך 3 שנים. אני שונאת את החוק הזה.
"בסדר, אני אשמור על זה בסוד. אז למה באת לפה? איך יצאת מניו יורק?"
"באתי לפה כדי לדבר איתך, אני עושה את זה לפעמים כשאני מתגעגע, בא ורואה איך אתם.. לפי החוק אסור לצאת מניו יורק אך הנוסחה הביאה לי את היכולת לרוץ מהר, ואני מתכוון ממש מהר. כך גם הגעתי אלייך במהירות."
"התגנבתי החוצה ואף אחד לא ראה או שמע אותי. המקום מרושת מצלמות אך הן לא קולטות אותי. אני מהיר מידי בשבילן."
וואו, זה מטורף.
אבל אני נתפסתי על דבר אחד.
"אז אתה אומר שהיית פה כבר קודם ולא אמרת כלום??" כמעט צעקתי.
"כן, רציתי לראות שאתם בסדר." ענה כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו.
"מטומטם!! גם אנחנו רצינו לדעת שאתה בסדר.. למה לא אמרת כלום? היינו שומרים את זה בסוד. לא ידענו אם אתה חי בכלל!! קיווינו אבל... לא ידענו.." הרבצתי לחזהו ושמתי לב שהתחלתי לבכות.
הוא חיבק אותי והשקיט את בכיי.
לא ידעתי כמה זה היה חסר לי עד שהוא עשה את זה. הרגשתי מוגנת בין זרועותיו.
"את יודעת שלא יכלתי להסתכן.. אם היו תופסים אותי.. או יותר גרוע, אם היו עושים לכם משהו בגללי.. " הוא השתתק ונענע בראשו.
"בגלל זה אני לא יכול לבוא שוב, זה מסוכן מידי.. אם יתפסו אותי יהרגו אותי. ועכשיו כשגם את יודעת, אני לא מוכן לסכן אותך."
באתי למחות אך המבט הנחוש שלו עצר בעדי, הוא כבר החליט ושום דבר שאעשה או אומר לא ישנה זאת.
"עדיין לא אמרת למה דווקא עכשיו החלטת להתגלות." הזכרתי לו.
"נכון... תקשיבי, באתי לפה כדי לומר לך לא ללכת לקבל את הנוסחה."
שמעתי אותו טוב?
"מה?" שאלתי מופתעת.
"את יכולה לבחור לא לקבל את הנוסחה, אל תלכי, בבקשה."
הוא לא יכול להופיע פתאום ולומר לי את זה!
זה החלום שלי, כל חיי חשבתי על זה.
לא חשבתי בכלל על האפשרות לא לקבל.
"למה?" שאלתי, יותר מעצבנות מאשר סקרנות.
"אני לא יכול לומר לך.. אין לנו זמן לזה וזה גם מסוכן מידי. אני רק צריך שתבטחי בי, אל תלכי לקבל את הנוסחה."
"אני לא בטוחה שאני יכולה.. אני רוצה לקבל את הנוסחה, תראה מה זה נתן לך! הנוסחה היא מתנה."
הוא נאנח. "זה לא כזה פשוט קלואי.. בבקשה רק תבטיחי לי שתחשבי על זה."
הוא בא להוסיף משהו אך דפיקה בדלת קטעה אותו.
מבטו זינק לעבר הדלת והוא התרחק.
"זאת בטח אמא, אני אלך לפתוח לה." אמרתי ומיהרתי לעבר הדלת.
פתחתי לה והיא נכנסה כשבידיה שקיות מהמאפייה.
"היי אמא, דקה אני חוזרת."
אני ממהרת למטבח בהתרגשות, אולי הוא יסכים לפגוש את אמא, היא מאוד תשמח.
אך כשאני חוזרת, רק משב רוח קליל מעיד על כך שאחי הגדול באמת היה פה.
אני מתיישבת בכבדות, נזכרת במילותיו האחרונות וההתרגשות נעלמת.
"אני מבטיחה." אני לוחשת לחלל הריק.
YOU ARE READING
הנוסחה
Science Fiction~בהקפאה זמנית~ במאה ה 23 המדענים גילו נוסחה שיכולה להעניק כוחות יוצאים מן הכלל לבני האדם. הנוסחה היא זהה לכולם, אך משפיעה על כל אחד באופן שונה. את הנוסחה אפשר לבצע רק בגיל 18, אם מבצעים אותה לפני או אחרי - מתים. הם למדו זאת בדרך הקשה. יש אנשים שהנוס...
