פרסי ג'קסון ומסכת הזהב

פרק שלישי- במעמקי האוקיינוס

בשעות הבוקר המוקדמות, לפני עלות השחר, הרוח התחילה להצליף בעורפי והעיפה את שערי הבלונדיני בעדינות אל עבר מצחי, הריח המלוח של אוויר הים הפתוח חידד את החושים שלי, השמיים הצלולים היו נטולי עננים ושקטים והרקיע היה אפרפר. הים היה שקט מאוד מרגע שיצאנו ממחנה יופיטר, כארבעים ושמונה שעות שלמות אחרי שהוחלט המסע חיפושים. הספינה הקטנה שלנו, ה"מג'יק", הוקצתה לנו מתוך חמש הספינות שעזבו את מחנה החצויים. הספינה הייתה הכלי הכי מגושם ודולף שיכולתי לקבל, מפרשיה שהיו פעם בצבע שמנת כעט היו קרועים ובלויים מהחצים שהומטרו עליה, מחצית המשוטים היו חסרים וכל קרש שהיה דורכת עליו כף רגל היה חורק בקול מאיים. אבל למרות זאת עצם הנוכחות שלי במי הים המיסה את הגוש של העייפות והזעם שהיה בתוכי בחצי שנה האחרונה מאז עזיבתו של פרסי את המחנה. כול הכעס, הזעם והכאב נשכחו והרגשתי שוב את אותה מרירות עצובה על מה שנעשה. איש במחנה לא ידע דבר וחצי דבר על היעלמותו המסתורית של פרסי חצי שנה קודם לכן, אפילו לא כירון ודיוניסיוס. הייתי היחידה שידעה את האמת, היחידה שהייתה עדה לשינוי שלו, המבט הרדוף, הפרנויה, הזעם והסיוטים. הרגשות שלי שוב נשאו אותי אל העבר בפלאשבק מלא חיים וצבע, לצערי לאותו הרגע שבו נפרדה דרכנו. היינו בסנטרל פארק, יכולתי לראות שוב את פניו השדופים ומלאי השריטות, העין שהייתה מכוסה רטייה בגלל הפגיעה שספג חודש לפני כן, חולצת המחנה הכתומה שלו הייתה שמוטה על גופו ברפיון והבליטה את הרזון שאליו הדרדר, האור החם שהיה כבדרך קבע בעיניו נעלם וכעת את מקומו תפס המבט הקר והמלא כאב. הוא נשען בגבו על עץ גדול ועתיק שלצדו הייתה בריכת ברווזונים, עיניו הצוננות נקבעו בי, נראה היה שהוא חיכה לי. שעת אחר הצהריים שפכה אור על פני סנטרל פארק, מסביבנו היו עשרות אנשים, מבוגרים ועד טף שהסתובבו בפארק היפיפייה בשעות האור שלפני השקיעה בעצלתיים ובהנאה. פרסי לא זז ממקומו ממתחת לצל העץ, ככול שהמשכתי להסתכל עליו לא יכולתי שלא לחשוב על השינוי שעבר על ניקו די אנג'לו. פסעתי כמה צעדים ממקומי על הדשא ממולו כשלפתע אחד מהאנשים שעברו על השביל נתקל בי בכוח וגרם לי למעוד אחורה, כמעט נפלתי לאחור אבל ברגע האחרון התייצבתי והבטתי באיש הפזיז. פניו היו מופנות אלי כשלושה מטרים ממני בתוך המולת התנועה של האנשים, אף על פי המרחק פניו נראו מטושטשות וגם אור השמש שעמד מאחוריו הקשה עלי למקד את מבטי בו. לרגע אור השמש בהק באור עוצמתי ואז נעלם בבת אחת והאיש נעלם גם הוא. פניו של פרסי התעוותו לרגע ואחרי דקה הם נרגעו והוא פתח את פיו ואמר בקולה של הייזל "תתעוררי אנבת'!" פקחתי את עיני בעוצמה, ידי עדיין אחזו בהגה בכוח ונראה היה שנכנסתי לטראנס. מרגע זה הרגשתי את מבטה של פייפר נעוץ בגבי במבט יוקד וזועם לכול אורך הדרך עד שהגענו לנקודה באמצע הים הפתוח. טייסון השליך את העוגן בתנועה אחת קלילה, כמעט כמו שבן אדם מרים חלוק אבן קטן וזורק אותו. הספינה עצרה מיד ונרעדה קלות, טייסון הביט במים והודיע בקול ברור והחלטי "הגענו, מוכנים?" ניקו וויל הנהנו אבל הייזל ופרנק שהביטו במים בסלידה עמוקה וגם פייפר וג'ייסון הביטו במים בפחד מסוים. נזכרתי כשהספינה התהפכה ופרנק הייזל וליאו נפלו למצולות הים, גם החוויה של ג'ייסון ופייפר כנראה הייתה עדיין טרייה בזיכרונם, בנימפאום כשהנימפות ניסו להטביע אותם. נאנחתי לרגע ולא יכולתי שלא להתרגז שכבר המסע התחיל והנה צצות להן בעיות חדשות. קיבצתי את כולנו על יד החרטום והצגתי לפני חברי את תוכניתי "אני ניקו וויל נרד אל פוסידון, בזמן הזה השאר, בהוראתו של טייסון ינסו לתקן את הספינה לכול מקרה." נשמעו מלמולי הסכמה אז קראתי "אז קדימה לעבודה". שאר החצויים התפזרו בספינה בעוד וויל וניקו רצו אל בטן הספינה וחזרו אחרי מספר דקות כשהם לובשים חליפות צלילה שחורות וכשעל גביהם מחוברים זוג בלוני חמצן. ניקו זרק לי חליפת צלילה דומה לשלו ואמר "יש לנו לפחות שעתיים של חמצן, אחרי זה... טוב את יודעת מה יקרה." וויל כל שנייה ניסה לסדר את החליפה השחורה הצמודה שלגופו ונראה עצבני על הגומי הצמוד, שאלתי אותו בחיוך "צריך עזרה?" וויל מתח את החליפה ורטן בזעם "אין צורך" ניקו צחק ועזר לוויל לסדר את חליפתו. עצבי נרגעו מעט כשראיתי את בן-הים הכחול עולה מעל פני המים כשעל פניו מבט קשה כמו אבן, לפחות מישהו אחד רציני שלא יעשה שטויות. הנחתי את המשקפת על עיני ובדקתי את בלוני החמצן. כשהשתכנעתי שהכול היה בסדר סימנתי לניקו וויל וביחד שלושתנו קפצנו למים אחרי בן הים. המים באזור הזה של האוקיינוס האטלנטי היו קרירים אבל בו בזמן נעימים, זרמים סחפו אותי כלפי מטה, הקרקעית הייתה חשוכה באופן טבעי אבל יכולתי להרגיש את הקסם הרווי בה. ירדנו מאה, מתאיים מטרים מתחת לפני נמים והרגשתי בסדר גמור, הלחץ לא פגע בנו כלל. אחרי שעברנו בעקבות בן הים את הפסל של טריטון ואת מחנה האימונים של בני הים הגענו אל הארמון. החשכה התת קרקעית נסוגה מהעולם ולפתע יכולתי לראות אפילו קילומטרים קדימה. מכול מקום עמדו מנורות עם אש יוונית בתוכן מפיצות אור ירקרק. הארמון עצמו היה בנוי מאבני לשם וטורקיז בוהקות, מסגרות החלונות היו עשויים מאלפי סוגי אצות שונות, בני ים עמדו על המשמר מחוץ לארמון מרהיב העין. מעבר לגבולות הארמון היה מחנה צבאי של בני ים, השני מסוגו בעולם, הגודל שלו היה ממש עיר קטנה שדמתה בגודלה לרומא החדשה, רק ממתחת למים. ניקו וויל לא הפסיקו להתלהב מכול דבר שנקרא בדרכם, מכריש עמלץ לבן ועד דולפין אפרפר שניהם נהנו מהחוויה התת קרקעית שלהם. ליבי נחמץ כשראיתי את האצות שהרכיבו מחרוזת שפרסי נתן לי לפני קרוב לשנתיים, עבר כל כך הרבה זמן זה הרגיש לי כאילו עבר עידן מאז. בכניסה לארמון חיכו לנו שישה בני ים כחולי חזה שבכל אחד מידיהם ישנו קילשון ובידו השנייה מגן ארד מרוקע. בני הים עקבו אחרינו והובילו אותנו במבוך המסדרונות של הארמון, בכול מסדרון שעברנו היה פסל עשוי אבני ברקת של פוסידון ואשתו בת האל מוות. ראיתי גם פסלים עשויים גיר לבן של אחד מסגניו של פוסידון, דולפין אל הדולפינים. היה גם פסל עשוי אבן ירקן של טריטון. ועוד עשרות פסלים של אישיות שהיו מוכרות מאוד בעולם התת קרקעי של פוסידון. לפתע נעצר בן הים שהוביל אותנו ונראה שהוא אינו יודע לאיזה מסדרון לקחת אותו, אחד מבני הים שליוו אותנו מאחור תפח על שכמו של בן הים המבולבל ואמר "אח, ג'רי, לא שמעת על ההרחבה שהושקה אתמול?" ג'רי הניד בראשו ובן הים שעמו דיבר רעד מרוב צחוק, צחוקו של בן הים היה לבבי ועמוק ובאופן מסוים אפילו מדבק. בן הים הוריד את ידו מכתפו של ג'רי ואמר "המסדרון השמאלי יקצר את המסע בהרבה מאשר הימני" ניקו ווויל שכבר השתמשו במרבית החמצן שלהם הנהנו ואמרו בלחש "קח את השמאלי, קח את השמאלי!" לפתע הרגשתי מודעת מאוד לכמות החמצן המעטה שנשארה בבלוני החמצן של גבנו. ג'רי, בן הים המבולבל, משך בכתפיו ופנה שמאלה וכולנו היינו מאחוריו. מרגע שפנינו ידעתי שטעיתי בבחירה שלי. המסדרון עשוי השיש הלבן הממורק והשטיח האדום הפרוש לכול אורכו היו החלקים שפחות לקחו את תשומת ליבי, לכול אורך המסדרון עמדו עשרות קנים עליהם היו מוצבים פסלים עשויים אבן ספיר... של פרסי. היה שם פסל מכול הרפתקה וכול מקום שהיינו בו, תחרות תפוס את הדגל הראשונה כשפוסידון הכיר בפרסי, המסע בים המפלצות על סיפון המלכה אן, נשיאת השמיים על כתפיו של פרסי... ברגע הזה דמעות החלו להיקוות בעיני וכבשתי את הדחף הנואש לתפוס את קצוות השיער הלבנה, התאומה שלי ושל פרסי. ג'רי לא היה או מודע למי אנחנו או למצב שהייתי בו כי החל לפטפט על משמעותו של כל פסל, אחד מבני הים הניח את ידו על כתפי ושאל בקול רועד "היי, ילדה. את בסדר?" מאחר והייתה לי משקפת על הראש אז לא יכולתי למחות את הדמעות שירדו מעיני. הפנתי את מבטי מבן הים ששאל לשלומי והתמקדתי בללכת ישר מאחורי ג'רי. לבסוף, בקצה החדר עמד הפסל האחרון, הוא היה מונח במרכז ולא היה צמוד לקיר כמו האחרות. החלתי להרגיש סחרחורת וניקו עזר לי להתייצב. לפני שג'רי יכול היה להגיד אי משהו הסתכנתי והורדתי את המשקפת שלעיני ולהפתעתי לא היה שום דבר שהפריע לי, הראייה הייתה מושלמת והאוויר התת קרקעי היה רווי חמצן שיכולתי לנשום בקלות. חשד עמוק התעורר בי והחלטתי לשמור את הידיעה הזאת לעצמי, אל אחד החליט להתחיל לשחק בי. בועת האוויר שהקיפה אותי בודדה אותי מהמים. כרעתי ברך לפני הפסל שעליו הייתה מפוסלת סאלי ג'קסון, ניקו וויל עמדו בדום מתוך כבוד אבל לא ידעו בעצמם את מה שקרה. כשהזדקפתי פניתי אל בן הים ג'רי ואמרתי בקול רווי כאב ועצב "עכשיו, לפוסידון" ג'רי ניהל לרגע קרב מבטים עם אנבת' אבל התקפל תוך שנייה והגביר את הקצב הליכתו בעודנו מאחוריו. מסדרון אחד שמאלה הגענו למבוי סתום. ניקו פלט נהמת צחוק ואמר "העיקר יודעים להתמצא בארמון שלהם". ג'רי התעלם מדבריו ונקש שלוש פעמיים על הקיר בצבע כחול ים, בן הים לא היה יכול להתאפק ואמר בחצי חיוך "הוקוס פוקוס". דלת צצה משום מקום ונפתחה כלפי פנים, פנים החדר היה גדול יותר אפילו מהספינה שלנו, טפאט כחול בהיר כיסה את כל הכירות והרצפה הייתה למעשה שטיח פרוותי בצבע כחול שפה ושם עיטרו אותו צדפים לבנים וכוכבי ים כתומים, את רוב חלל החדר תפס שולחן באורך של קרוב לעשרים מטרים וברוחב של שמונה. סביב השולחן העצום נעמדו עשרות בני ים, קיקלופים, איכתיוקנטאורים-הקנטאורים דגים, בריאראוס בעל מאה הידיים ובראש השולחן האחד והיחיד, פוסידון כשלצדו היו משמאל אשתו בת האלמוות ודולפין אל הדולפינים מימינו. כל המבטים הופנו בין רגע אלינו, עשרות מבטים, בכול הצורות, הגדלים והצבעים. מבטו של פוסידון התקבע בי וידעתי מיד שלהיות פה לא יעזור לנו למצוא את פרסי. פוסידון המניח את קלשונו וקרא בקול שהרעיד את הים שהשתקף מאחוריו בחלון מעוטר ויטראז' "בת אתנה?! בארמוני?! מי העז להכניס אותה?!" בעיניו בערה אש כחולה וקלשונו זהר באור זהוב נוגה. התכווצתי במקומי ולחשתי אחרי רגע בקול טיפה רועד לאור חמת זעמו של פוסידון "כירון שלח אותי... אנחנו מחפשים את פרסי..." אפילו אני לא שכנעתי את עצמי ובטח שלא את פוסידון. קרן אור לבנה נורתה מקלשונו ופגעה קצת מעל ראשי, מאחורי הדלתות נטרקו בעוצמה. קולו של פוסידון הרעים ברחבי החדר "אחרי כל מה שאת ואמך עשיתן! את רוצה לפגוע בו עוד?!" אפילו לא הייתי מודעת לכך ששלפתי את הסכין שלי מנדנו או אפילו לניקו וויל שאחזו בי בכוח על מנת שלא אסתער קדימה על פוסידון, צרחתי אליו חזרה "אתה חושב שרציתי לפגוע בו?! זקן שבלולים!" מרגע שהמילים יצאו לי מהפה ידעתי שהסתבכתי כהוגן, לפגוע בבן פוסידון זה דבר אחד אבל להעליב אל מול פרצופו זה באמת הייתה משאלת מוות. כל הנוכחים התפנו אל עבר הדלת והשאירו בתוך דקות אחדות אותי, ניקו וויל עם פוסידון שפרצופו היה אדום כעגבנייה. כשיצאו האנשים פוסידון פלט נשיפת רווחה ואמר "סופסוף, אנחנו לבד" שלושתנו הבטנו בפוסידון כאשר הסומק נמוג מלחייו, אבל פניו עדיין בערו בזעם. פוסידון רכן מעל השולחן שזהר באור לבן רך ונראה תשוש ועייף, על השולחן, למעשה השולחן, היה למעשה מפה תלת ממדית בקנה מידה מזערי של כל האוקיינוסים בעולם. פרצופו היה מרוכז בנקודה בים התיכון, נקודה שהייתה ממש בקצה הים התיכון על חופי ספרד, מיצרי גיבלנטר. את המיצרים איישו עשרות ספינות מלחמה שעשו את דרכן אל עבר האוקיינוס האטלנטי ומשם אל אזור אנגליה וסקנדינביה. פוסידון הביט במפה בדאגה הולכת וגוברת ורק אחרי מספר דקות הרים את מבטו אלינו ואמר "אני יודע למה באתם לפה, ובכול זאת אני כועס." פוסידון הביט בי במבט נוקב ואמר "אבל לצערי אתם היחידים שיכולים לתקן את הנזק שנגרם." מצב רוחם המרומם מעט של וויל וניקו התרסק בין רגע ואני הרגשתי שהבחילה שאפפה אותי שוב באה וגוררת אותי למטה, אבל הייתי חייבת להישאר חזקה, למען פרסי. פוסידון הביט במפה ואמר "כבר במשך שבעה חודשים אנחנו מותקפים בצורה גלויה, צי בפיקודו של כריסאור תוקף ללא הרף כל מוצב שלנו בעולם. כאן העניינים פחות בעיתיים אבל הבעיה המרכזית היא שהוא פוגע בבני תמותה חפים מפשע. הוא יוצר טרור ובהלה, משתלט על ספינות משא מלאות נשק ואספקה וספינות קרב ולוקח אותו בשביל הצי שלו." וויל פנה אל פוסידון ונימה של בהלה הסתננה אל קולו "אבל מה הוא רוצה?" פוסידון נאנח ואמר "אני חושש... שלהשמיד את העולם..." ניקו התפרץ לדבריו של פוסידון ואמר "אבל זה לא אפשרי, בשביל להשמיד את כל העולם תחילה הוא יצטרך..." פוסידון ישר אליו את מבטו ואמר "את ליבו של פוסידון. אבל הוא לא ישמיד פיזית בעזרת צי ענק. לא, אני חושש שתוכניתו יותר מסוכנת מזה... הצי שלו הוא רק הסחה, אמצעי הגנה. התוכנית האמיתית שלו היא להשתמש בליבו של פוסידון בשביל להעיר מישהו. אם הוא יצליח הקסם יטען את גופו הישות שהוא יזמן בכול כך הרבה כוח שהוא יוכל להשתלט על העולם, לא משנה נגד איזה אולימפי הוא ילחם". דבריו נשארו תלויים בחלל האוויר למשך כמה שניות עד שפציתי את פי ושאלתי "אז למה אתה צריך אותנו?" פוסידון העביר יד על פניו ואמר "לפני שישה חודשים פרסי הגיע הנה, הוא היה שבור. הצעתי לו להיות כאן בארמוני, לחיות לנצח אבל הוא סרב, הוא רצה נקמה. הצעתי לו את כל אשר הוא יחפוץ, הוא ביקש לעזור לי במלחמה נגד כריסאור... הוא ידע שאת כריארוס הוא ראה ביום שבו פגשת אותו בפארק, הוא רדף אחריו. הסכמתי לתת לו צי קטן שכלל שלוש אוניות שלא היו בשימוש..." קולו של פוסידון התחיל לרעוד "הוא הבטיח שיסדיר את העניינים בים התיכון, לא האמנתי לכך הרי בני השני, טריטון כבר נלחם שם שישה חודשים בעזרת צי עצום פי כמה מאות ולא הצליח לבלום את כריסאור. אבל אחרי חודשיים הוא כבר השתלט שוב על מצר גיבלנטר והשמיד שני בסיסים של האויב, פרסי הפך למכונת הרג חסרת רחמים, הצוות שלו אומנם היה קטן אבל מיומן וקטלני. הוא היה מכה את כריסאור בכול נקודה, במכה שקטה וקטלנית. ביקרתי אותו פעם אחת, לפני חודש, ומאותה פגישה הוא פשוט נעלם. לא משנה כמה ניסיתי למצוא אותו הוא פשוט הסתיר את עצמו. בינתיים עשרות ספינות נעלמו, בסיסים נהרסו ושמועות נפוצו לכול אורך הים התיכון באשר לקפטן ג'קסון "יד הארד". הוא יצר לעצמו מוניטין של שודד ים מאשר של מפקד אבל מעבר לזה, הקרירות שהוא הפגין והריחוק... משהו השתלט עליו... ולכן אני צריך אתכם. בלי פרסי המלחמה הזאת אבודה מראש, עליכם למצוא אותו ולהציל אותו. הוא היחיד שיכול לעצור את כריסאור" ניקו פתח לרגע את פיו ואמר "אנחנו יודעים איפה הוא, אבא שלי נתן מידע לריינה במחנה יופיטר, הספינה של פרסי נראתה בנהר סיטקוס. אבא אומר שהם יגיעו לחופי טורקיה בעוד יומיים" פוסידון שקל לרגע קל את דבריו של ניקו ואמר "היום, הפליגו עם לילה לנקודה הזאת..." בעודו מדבר נתן לי פוסידון פתק קטן ועליו נקודות ציון "שם יהיה השער שלכם לטורקיה, עליכם למהר". לפני שהספקתי להשחיל מילה, או אי מישהו מחברי פוסידון הטיח את קלשונו ברצפת החדר שנית והתפוגגנו לענן בועות. כשהרגשתי שוב מוחשית הייתי על הספינה שלנו, ה"מג'יק" כשאני שוכבת על גבי ומעלי היה שקנאי לבן. רטנתי בשקט והעפתי אותו מעל פני בהנפת יד אבל הוא נשאר ופרס לפני את רגלו. בחנתי לרגע את רגלו הצהובה ושמתי לב שהיה קשור שם מכתב, הסתערתי על המכתב אבל לפני שקרעתי את החותמת האדומה שעליה היה סימון של קלשון ידיו עפו לאחור, על יד החותמת שעווה האדומה היה פתקית שעליה היה כתוב "פתח אותי רק במקרה חירום". נאנחתי לרגע ואז נאחזתי בגל של נחישות ומרץ וטסתי בריצה אל עבר ההגה שם היה טייסון כשמחשבה אחת בערה בראשי "אני באה פרסי, בקרוב ניפגש שנית".

הסיוטים שוב רדפו אותי. הצרחה שלה מפלחת את האוויר, הסכין הזהובה שננעצת בליבה, הדם הפורץ מגופה, גופה הרפוי על הקרקע מולי, פרצופה הקפוא וחסר החיים, הפחד שאחז בי ברגע שהיא אבדה, קרב החרבות הלוהט המכה שהאלה הנחיתה על פני ואיבדתי את הכרתי, סמל הינשוף שהיה חקוק על מגן החזה הזהוב שלה. פקחתי את עיני בעוצמה, מתנער משאריות הסיוט. ניערתי את ראשי מצד לצד מנסה לנער מעיני את תמונות הסיוט. הנחתי את ידי על עיני ופיהקתי בעייפות. הסיוטים שרדפו אותי לילה אחרי לילה גרמו לי להיות עייף ודבר אחד שלא הרשתי לעצמי זה להיות עייף. ניערתי את ראשי מצד לצד שוב וטבלתי את פניי בקערה עם מים מלוחים על מנת להתעורר. ההרגשה הקרה והכבדה שסחפה אותי כל יום, הריקנות הזאת בחזה. לא עבר יום שלא חשבתי על אנבת', בימים טובים הייתי מתגעגע אליה בכמיהה ובימים רעים הייתי כל כך כועס עליה שהיה לי רצון להרוג אותה. אבל ידעתי שעד שמשימתי תושלם לא אוכל לנוח, לא עד שאנקום באתנה. ידעתי שהיא הרגה את אמי, לא אוכל להרוג את האלה אז לפחות אשיב לה בצורה הוגנת, היא לקחה ממני דבר מה יקר ערך אז אשיב לה באותו המטבע עין תחת עין. התיישבתי על מיטתי העשויה עץ אלון גס והבטתי במראה הסדוקה לגמרי שנעמדה ממולי כמו כל בוקר. אחרי רגע הרגשתי את הריחוק, והבדידות משתלטים עלי ולוקחים את כוח רצוני אל אחורי תודעתי ואת הקול המשתלט על גופי. ניסיתי להיאבק אבל הקול, היצור שהיה שם, שמנע ממני לדבר בעצמי, להחליט ואפילו לנשום. הקול המתוק והרח שתמיד ניחם אותי, שתמיד לחש באוזני "תירגע, אני רק עוזר לך". היום לא היה יום שונה מהימים האחרים, שוב הרגשתי את ששרירי מתקשחים ואחרי רגע מתרפים ואת הקול שולט בי. הבטתי אל עבר המראה וראיתי את השתקפותו של הנער שלא הכרתי, שקולו היה כול כך מוכר, כמעט כאילו שמעתי אותו פעם. ניסיתי להיאבק בקול שוב אבל ידעתי, הדבר הזה שלט עלי, לא הצלחתי להביסו בששת החודשים האחרונים שבהם הוא היה בא והולך משתלט עלי ואז נעלם. לא הפסקתי להיאבק אבל זה היה אבוד. הרגשתי את שרירי פי נמתחים בחיוך רחב ואת ידיי משתפשפות אלה באלה, פתחתי את פי אבל לא אני הייתי זה שדיבר "סופסוף ג'קסון, אז שמעתי שעומדת להגיע אלינו הערב הפתעה מיוחדת". הדרמטיות שבה הוא היה מדבר הייתה הדבר היחיד שהצלחתי לגלות על הזהות של מה שהוא לא היה. התחלתי לצעוד אל עבר הדלת של תאי ופתחתי אותה בתנופה. עיני נעצמו בחוזקה מהאור הבוהק האדום והמסנוור של השאול, שוב פתחתי את פי אבל  זה לא היה אני שדיבר "מלחים, הרימו עוגן! חזק שמאלה, חזרה אל עולם החיים!".