פרסי ג'קסון ומסכת הזהב

פרק 6- מתחת למים

*אנבת'*

הספינה הטלטלה בעוצמה, מעיפה מים לכול עבר. מים הציפו את הסיפון והזעזוע ועוצמת הנחיתה העיפה אותו לכול עבר, כתפי השמאלית התרסקה על התורן בעוצמה ושמעתי את הכתף שלי משמיעה קול פיצוח עז ואחריו כאב שטף את גופי. הנחיתה הייתה בעייתית גם ככה ובנוסף נחתנו על שרטון מחוץ לנמל אלכסנדריה כך שפנים הספינה התחיל להתמלא מים. בזווית העין הבחנתי בפרנק ופילוס ממהרים אל הייזל שנפלה למים ואחרי שחטפה מכה בראשה מהמעקה עץ העתיק, ג'ייסון ופייפר אחזו ידיים וזינקו מיד אחריהם, ניקו וויל נאחזו במעקה כשרגליהם משתלשלות מעל המים, את טייסון בכלל לא ראיתי מרגע שנחתנו אבל פחות דאגתי אם היה מישהו שידע איך לשמור על עצמו בים זה טייסון. שחררתי את אחיזתי בתורן עם ידי הבריאה והחלקתי במורד הסיפון שהיה אנכי אל עבר ניקו וויל. ניסיתי לתמרן את עצמי כך שאוכל להגיע אל וויל והוא ירפא את היד השבורה שלי אבל כנראה שלאלות הגורל היו תוכניות שונות. פספסתי את ידו של וויל ונחבטתי במעקה העץ הרקוב, המעקה נשבר מהעוצמה שפגתי והחלקתי אל עבר הים. אמלולא הזריזות של ניקו סביר להניח שהייתי טובעת, ידו נשלחה במהירות לעברי ותפסה בידי הבריאה. הבטתי מטה אל המים בפחד, שני מטר הפרידו ביני לבין המים והם החלו להתקרב יותר ויותר ככול שהספינה שנטתה על הצד שקעה יותר. המשקל של שלי בתוספת למשקל של ניקו היו מעל ומעבר בשבילו. אבל אם הספינה שוקעת יש סיכוי שאם הם יישארו הם ימותו אבל באותה מידה אף אחד מאתנו לא היה שחיין טוב מספיק בשביל לשרוד נפילה של שתי מטר ואז גם עוד להתחמק מספינה שוקעת. הרמתי את ראשי אל ניקו שוורידיו בלטו מהמאמץ ונראו כמעט שחורים בלילה וצעקתי אליו "תשחרר את היד שלי!" ניקו השפיל את מבטו אלי וצעק "אני לא עוזב אותך!". ניערתי את ידי שנתפסה בידו של ניקו, אם מישהו מאתנו ייפול עדיף שזה יהיה רק אחד מאתנו ושלשני יהיה סיכוי. גל של חום וכאב התפשט בתוכי כשניערתי את ידי בחוזקה והרגשתי את העצם השבורה שלי כמו מוט מלובן שהוטח בכתפי. התגובה היחידה שלי לכאב הייתה גניחה. מבטו של ניקו התקבע על כתפי הוא גמגם "אנבת'..." חרקתי את שיני מתכוננת לכאב שיבוא עוד רגע ובתנועה אחת חדה שחררתי את ידיו במשיכה עוצמתית מאחיזתו של ניקו והחלקתי מטה אל המצולות. מאחר והייתי כשפניי אל ניקו אז כשנחתתי על המים היה זה העורף שלי והגב שחטף את רוב המכה. היד הבריאה שלי חתרה בעוצמה כלפי מעלה כשהמים האפלים החלו לעטוף אותי מכול מקום, אור הירח העמום נשבר ובקושי חדר את מעטה המים העכורים. שקעתי אף על שלא הפסקתי לחתור. פחד הציף אותי כשגופי בער מבפנים, משתוקק לחמצן. ניסיתי לדחוף שוב את ידי כלפי מעלה ובעטתי בעוצמה ברגלי, נעה אל עבר הירח המלא שהיה לי לסימן דרך. הריאות שלי בערו והרגשתי את הכרתי חומקת ממני, הייתי בטוחה שאני כבר על סף הזיות כשראיתי יצור כחול דק דמוי נחש מטפס לאורך רגלי והופך אותי כך שפני פנו אל המצולות. הייתי בטוחה שאני הוזה כשהוא נכנס לתוך הנחיר השמאלי שלי אבל לא הזיתי, הנחש היה אמיתי ידעתי את זה כשלפתע הרגשתי שהצוואר שלי בוער מכאב והרגשתי כאילו מישהו שיסף שלוש חתכים בשני הצדדים של צווארי. לרגע הכאב היה בלתי נסבל אבל אחרי רגע הוא נרגע במעט ולהפתעתי הרגשתי משהו שלא הרגשתי אף פעם כשהייתי עם הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מצליחה לנשום. העברתי את ידי על צד אחד של צווארי והרגשתי את החתכים, כשהעברתי את ידי אל מול פני ראיתי שלא היה דם בכלל. לקח לי רק עוד רגע עד שנפל לי האסימון, יש לי זימים. הדבר לא היה הגיוני בכלל וחשבתי שאולי מתתי וזה הדרך של פוסידון לקחת אותי לשאול אבל לא. מתוך האפלה ממולי הופיע יצור מוזר, הוא היה בפלג גופו התחתון סוס ובפלג גופו העליון גבר, זה היה קאנטאור. אבל לא הבנתי כיצד הוא יכול לחיות מתחת למים, בחנתי באיטיות את פלג גופו העליון והתקבעתי על צווארו. ראיתי שגם לו יש זימים. הושטתי את ידי אל עבר החרב של אבל הקאנטאור היה זריז ממני ועם שתי רגליו הקדמיות בעט בי והעיף אותי לאחור בעוצמה, הכתף שלי שקודם כאבה עכשיו הכאב היה מעומם יותר. התנשמתי במהירות וראיתי שהמים לא רק נספגים בעורי אלא הם גם חודרים מבעד לעור שלי אל תוך הגוף שלי וזזים מעצמם אל עבר הכתף שלי. הרגשתי מכה חזקה ואז שדה הראייה שלי החשיך והתעלפי. הרגשתי במעורפל שאני נישאת במחשבותיי הולכת בשדות הזיכרונות שלי. ההרגשה נפסקה כאשר אחד הזיכרונות חלף כנגד עיני. קיץ, שדות התות שלושה ימים לפני שפרסי נעלם במלחמה נגד גאיה, אני והוא היינו ביער ועשינו פיקניק אחרי יום ארוך של אימונים. היער היה ירוק ופורח ונראה היה שכולו פורח בשבילנו. פרסי חייך כשהגענו לנהר ששימש קו חצי במשחקי תפוס את הדגל ואמר "נעצור פה, אני חושב שזה מקום טוב". הוא צדק, המקום היה יפיפייה, על שפת הנחל גדלו צמחים קטנים שפרחו זה מכבר וכעט היו בשיא יופיים, השמש חדרה את הענפים הגבוהים והאירה על המקום באור אחר הצהריים רך. עצמתי את עיני לרגע וכשפקחתי אותם שוב לא הייתי ביער, הייתי במעמקי הים על שולחן עשוי אבן מכוסה אצות. על הקיר שממולי היה סמל שחקוק על הקיר, זה היה קלשון שסביבו התפתל נחש. אור מעומם הואר מלמעלה וסנוור אותי, גיששתי בידי אל עבר הסכין שבנעלי כשהרגשתי זוג ידיים תופסות אותי, הם היו חסונות. נאבקתי לרגע עד שעוד זוג ידיים הצמיד אותי לשולחן האבן ושמעתי קול צועק "תפסיקי להיאבק הפצע שלך יפתח!" לרגע עצרתי להיאבק ולראשונה בדקתי מיהם האנשים שהחזיקו בי. אלא היו שני קנטאורים כמו זה שראיתי קודם, פלג אנושי עליון ופלג גוף תחתון של סוס, על צוואריהם היו זימים והזנבות שלהם היו כזנבות דגים. נזכרתי שכשהייתי במסע לרומא על הארגו 2 פרנק הייזל וליאו סיפרו לנו עליהם, אלה היו הבני דודים של כירון. מאחוריהם נכנס קאנטאור-דג נוסף , זיהיתי את פניו מהקרב שלנו קודם על קרקעית הנמל של אלכסנדריה. הקאנטאור הורה לשני האחרים לשחרר אותי ואמר "בואי בת אתנה, אנו צריכים לשוחח מעט לפני שובך אל חבריך."