פרסי ג'קסון ומסכת הזהב

פרק ארבע- דוד פילוס

*פרסי*

ברגע שהמפרש הראשי הורם הספינה שתה במעלה הזרם אל עבר דלתות היציאה הרבות מנהר הסיטקוס שבשאול אל עבר העולם שלמעלה. החזקתי את ההגה בשני ידיי והרגשתי את פרקי ידיי מלבינים מרוב העוצמה שלפתתי את ההגה, הזרם של הנהר כמעט קרע לגזרים את הספינה וכוח רצוני היה הדבר היחידי שהשאיר אותה שלמה. יד גדולה הונחה לפתע על כתפי ומתוך אינסטינקט עזבתי את ההגה ובמהירות ליפפתי את ידי על ידיו של הזר והתכתי אותם קדימה תוך כדי שרגליו פגעו בעוצמה בברכו כך שפניו פגעו בעוצמה בהגה. שלפתי את אנקולוסמוס והצמדתי אותה אל צווארו של היצור, האדרנלין פעם בתוכי ושלח גלים של ערנות והעיר את כל חושי במכה. היצור גנח לרגע ואז אמר בקול קצת רפה "קפטן..." מיד הכתה בי ההבנה למראה צבע עורו הכחול נחושתי והקרן הקטנה שצמחה מעל אפו ועיניו היחידה הגדולה שהביטה בחדות לכול עבר וידיו ורגליו שהיו עבות כמו גזעים. הרמתי במהירות את ידידי הקיקלופ ואמרתי "מטילוס.... הבהלת אותי" מטילוס התייצב אחרי רגע על רגליו ואמר "הצוות מוכן, נוצר קשר עם שחור הזקן, הצי שלו יפגוש אותו במקום המסוכם." הנהנתי ולרגע חלפה במוחי מחשבה מפחידה ושאלתי את מטילוס, רב החובל שלי "מי חוץ ממך וממני יודע את זה?" מטילוס הרהר לרגע וענה "רק אני, אתה, שחור הזקן ומפקד הצי שלו" מבטי המהורהר הסגיר את מה שחשבתי עליו ומטילוס הוסיף מיד "אל תדאג, כריסאור לא יוכל לעלות על העקבות שלנו, דאגנו לשתול ידיעות והטעיות בכול רחבי האוקיינוס האטלנטי." שרירי פי נרפו בהקלה, לא כריסאור ולא אבא שלי יוכלו למצוא אותי. סימנתי למטילוס לעקוב אחרי והובלתי אותו אל חדר המפות. על השולחן במרכז חדר המפות הייתה מוצבת מפה של שנערמו עליה אבני ספיר כחולות שייצגו את הכוחות שלי שהיו בים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, אבני ברקת ירוקות שייצגו את הכוחות של בן דודי טריטון שהיו במערכה סוערת בצפון גרינלנד ובריטניה נגד כריסאור, הצי של כריסאור היה מאבני אודם אדומות שנפרשו בעשרות לכול אורך האוקיינוס האטלנטי בעוד שבים התיכון היו רק כמה מוצבים בודדים וקרוב לעשר שיירות שהיו מפוזרות בעוד הצי שלי היה בעל כמות כפולה של ספינות. הצבעתי על נקודה שהייתה לחופי טורקיה, שם אם יעמוד בהבטחתו יהיה שחור הזקן עם הצי הישן שלו ואמרתי "יש לי הרגשה לא טובה בנוגע לזה, האינסטינקטים שלי אף פעם לא אכזבו אותי..." מטילוס השתעל לתוך ידו ואחרי רגע גלגלתי את עיני ואמרתי "טוב אז כמעט אף פעם העניין הוא שלא שמעתי מהצופים שלי שהיו במחנה החצויים כלום כבר כמה ימים... יש חדשות כל שהם מאבא שלי?" מטילוס שלף צרור מסמכים והודיע "אתה אולי... תרצה לשקול שוב אם לעבור על זה... בחודש שנעלמנו קרו לא מעט דברים..." חטפתי את הצרור מידו ועלעלתי בהם, עם כל ידיעה שקראתי ליבי נחמץ יותר מההבנה של ההשלכות של מה שעשיתי. בתקופה הקצרה שהייתי בשאול הצי של כריסאור השמיד את מחנה החצויים, תקף את מחנה בני הים והצליח לשלוח שלוש שיירות אל עבר הארמון של אבא על מנת למצר אותו ולרתק אותו לארמונו. השלכתי את הדפים על המפה וזעם בעבע בתוכי והתפרץ, השלכתי את כל האבני החן מהמפה דפקתי עם אגרופי על השולחן עד שזה נסדק וצרחתי בתסכול. לרגע עצב עצום חלחל אל תוך התקף הזעם הרצחני שלי, המחשבה על מחנה החצויים, הדבר האחרון שנשאר לי מחיי הקודמים, הושמד קליל. הצבעתי על נקודה במפה עד שכמעט חוררתי אותה, הרגשתי שוב את ההרגשה של הריקנות המוזרה שהציפה אותי, ההרגשה שליוותה אותי יום יום. "שם" מטילוס בהה בי ושאל "קפטן...? הכול בסדר?" הנדתי בראשי ואמרתי לרב החובל הנאמן שלי "יש לי הרגשה שזאת רק ההתחלה, מה שעתיד לבוא יהיה נורא יותר. אני לא יודע למה או איך אבל אני פשוט יודע שהוא שם" מטילוס הביט בנקודה שעל יד סקנדינביה ואמר "אני מכיר כל מקום בעולם שיש בו מים, כול אי ואי אבל שם אין כלום" גמגמתי לרגע ואמרתי "תבדוק, אולי נלמד משהו חדש" מטילוס הנהן ואמר "אתה יודע, אתנה צדקה בדבר אחד..." שלחתי אליו מבט חריף והוא אמר "אתה יותר מדי נאמן לחבריך, אני יכול לשמוע אותך בלילות מדבר עליהם ומספר עלילות קרב מופלאות..." בעודו מדבר מבטי החל להתרכך "אתה יודע שזה לא באשמתה..." הזעם שוב גאה בי מעצם ציונה של אנבת'. מטילוס הביט בי לרגע ויצא מחדר המפות, משאיר אותי לבדי להתמודד עם ההשלכות של מעשי בשאול. הקול שוב נשמע בראשי אבל הפעם כמו הד חלש, לא בטוח. "זה האלים אשמים בהכול, זה הכול בגלל אתנה, זה הכול בגלל אנבת'".