פרסי ג'קסון ומסכת הזהב

פרק חמש עשרה- בכול מחיר

הנער, פאתוס, לא היה נראה להוט להיות הראשון שידבר. הוא בחן אותי בזהירות כמו חבלן שבוחן מרעום של פצצה מתקתקת. "איפה אני?". פאתוס חייך לרגע ואז השיב "היכן אתה חושב שאתה נמצא פרסאוס?". פרסי הרגיש רעד חולף בגופו מהשימוש של שמו המלא "אני לא יודע, הכול שחור מסביב, והעשן..." פרסי הביט בפניו של פאתוס ושאל "אני באספודל?" פאתוס מחא כפיים בהתלהבות "איזה ניחוש! אך אני חושש פרסי שגורלך לא שפר עליך כל כך. לא, אתה אינך באספודל. ברוך הבא לכלאי ולעולמי, ברוך הבא לתודעתך".

***

לראשונה פרסי הניח לעצמו לבחון את גופו. הוא היה מוצק, זה בטוח, אבל בכול זאת ידיו היו חיוורות יותר מהרגיל וקלות כמו האוויר עצמו. גופו הרגיש חלש ודק ובקושי הצליח להישאר במקום. "אני מת?" פאתוס הניד בראשו "לא, אבל כאשר אתה בתודעתך אתה נחשף למהות גופך האמיתית, לנשמתך". פרסי לא הרגיש גאה בנשמתו השברירית, שבקושי יכלה לייצב את עצמה בחלל החשוך והאין סופי שמסבבו. "איך אני בכלל עומד?" פאתוס התחיל לפסוע מסביבו של פרסי והסביר "החלל שאתה רואה הוא התודעה שלך, הסיבה שהיא חשוכה היא שאתה אינו שולט בה, לפחות באופן מלא. לכן אתה יכול לייצב את עצמך אבל רק כמו אדם העומד על חבל בין שני בניינים, כל תנועה לא נכונה ותיפול אל מותך הוודאי". פרסי נהם כאשר הסתובב במקום על מנת לעקוב אחרי פאתוס עם עיניו "ואוו, איזה מקום מאושר" פאתוס צחק בקול "התודעה אינו מקום פרסי, היא אלא רק התשקפות וחלל נשמתך. לצערי כפי שאתה חושב ברגעים אלו נשמתך אכן פגועה, קרועה, שבורה". פאתוס מלמל בעצב "מעולם לא חפצתי לפגוע בך פרסי". פרסי הביט בפאתוס במבט חודר "מה עשית לי?". פאתוס עצר לרגע בגבו אל פרסי ונאנח "על מנת להבין את מעשי, עליך להבין את עברי" לפני שפרסי אפילו פתח את פיו לשאול פאתוס החווה בידו ומשב רוח הגיע משום מקום וקרע את גופו מן החשכה עליה עמד.

***

מטילוס מעולם לא היה מתוח כפי שהיה באותו הלילה. נדמה היה שכושר הריכוז החד שלו שוב מרופף ומחשבותיו נסחפות הרחק. בהחלטה רגעית מטילוס החליט לרדת אל הסיפון התחתון. השעה לצאת הייתה קרובה, אבל עדיין נותר לו זמן לשיחה אחת אחרונה. בן הים עצום הממדים נעצר אל מול דלת חדרה של אנבת' ונשם עמוק "בת אתנה?". לא נשמע שום קול מתוך החדר, הוא היה דומם כמו קבר. מטילוס הניח את ידו על ידית הדלת וסובב אותה עד שהמנעול השמיע קול נקישה והדלת נפתחה כלפי פנים. אנבת' הייתה שרועה על מיטתה והאזינה למוזיקה דרך נגן אם-פי שלוש חבוט. מטילוס נשען על משקוף הדלת וחיכה, בוחן את הנערה השבורה ששכבה ממולו, מרותקת לעולמה. הוא היה יכול להבין אותה, לעזאזל הוא הבין אותה. האנבת' שממולו הייתה חסרת חיים בכל אופן פרט להיותה מתה. נשימותיה היו רדודות ורועדות, עורה היה חיוור וחולה, עיניה היו לחות ושבילי דמעות נקוו לכל אורך פניה. מטילוס אל ידע מה לעשות, הוא ריחם על הילדה ורצה לחבק אותה כפי שחיבק את פרישה ולהרגיע אותה אבל הוא היה אדם שונה מבעבר, קשוח ומחוספס שלא נהג להיפתח או להפגין חמלה לאיש. לבסוף מטילוס החליט לפעול בדרך היחידה שייכל, הוא דיבר. "האם שמעת פעם על מלחמת שבעת הימים?". אנבת' לא הגיבה, היא לא מיצמצה, לא הנידה בראשה, לא נהמה, כלום. למרות ההתעלמות המוחלטת שלה ממנו הוא המשיך "אלה היו ימי הזוהר, לפני אלפי שנים, הייתי מלח צעיר בשירותו של פוסידון והפלגתי לכל אורך אגן הים התיכון, מספרד ועד תורכיה, מגיברלטר ועד אלכסנדריה. הייתי בכול מקום שהיו בו מי ים. הייתי צעיר וגאה. אבותיי היו מהמלחים הגדולים שהיו ותמיד חלמתי להיות כמותם. אני... אני הייתי חסר זהירות ועשיתי טעות נוראה. אני התחתנתי". מטילוס שלף צדף אדום וקטן שהיה תלוי על מחרוזת סביב צווארו "קראו לה פרישה, היא הייתה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי". מטילוס צחק במרירות והמשיך "כשהתחתנו הייתי מאושר אבל בכל זאת המשכתי להפליג. ביהירותי חשבתי שלצידו של פוסידון שום דבר לא יוכל להביס אותי ולא הקשבתי לפרישה שאמרה לי להישאר בבית" מטילוס נאנח "מלחמת שבעת הימים פרצה, ואני התייצבתי מיד לשרת את פוסידון. זה היה ניסיון של אחד מאלי הים הישנים לשוב לכוחו. קרב האימים התרחש בכל רחבי האוקיינוס אבל הסתיים בקרקעית הים התיכון, בקרב מפואר איפה שלעתיד היה המקדש החשוב ביותר והעתיק ביותר של פוסידון, אטלנטיס. כל כוחותיו של פוסידון הסתערו ללא מחשבה לכל עבר, ניצחנו. אומנם במחיר כבד אבל ניצחנו. אבל משהו הציק לי, הרגשתי שכחתי משהו". קולו של מטילוס נשבר כשהוא המשיך "כשחזרתי הביתה, אל מעמקי הים ראיתי שהכפר שבו חייתי היה הרוס. כל בני הכפר נהרגו ופרישה שלי איתם. לו רק הייתי נשאר שם איתה, הייתי יכול להציל אותה". מטילוס הביט באנבת' שלא הגיבה בכלל למילותיו ומלמל "אני יודע איך זאת ההרגשה של לאבד מישהו שאתה אוהב, אבל פרסי עדיין לא מת. את יכולה לשנות את הגורל שלך אם תניחי את היוהרה שלך בצד. תלמדי ממני אנבת', אל תחזרי על אותה הטעות שעשיתי. אני הייתי מוכן לעשות הכל, לשלם כל מחיר בשביל להיות עם פרישה שוב". מטילוס הפנה את גבו אל אנבת' ויצא מהחדר. "כולם לסיפון העליון! אנחנו יוצאים!". אבל מה שהוא לא ראה זה את הדמעה היחידה שירדה מעינה של אנבת' ואת העווית שעבר בגופה. היא הקשיבה.