עצמתי את עיניי מושכת את הרגע ככול שאוכל בראשי מעלה זכרונות מאותה תנועה מהעבר
נזכרתי איך שנהגנו לרקוד כך,כשהוא אוחז במותניי וריח גופו כמעט ונדבק בי משכר את חושיי בצורה לא סבירה.
אותה אופוריה שקיננה בי כשמגעו רפרף על גופי הייתה מרנינה ומערפלת בו זמנית.
ולרגע אחד לא הבנתי מה אני עושה
אבל אני ילדה פקחית,לא משנה כמה מגעו מתאים למגע גופי ונוגע בו בהשלמה מייסרת
״עידו,מה אתה עושה?״ לחשתי בקול רם לאוזניו
לא ידעתי אם קולי נטה באותו הרגע להשמע מיוסר או שמא עצבני, אבל זה ידוע שעידו יודע לקרוא אותי יותר משאני אוכל לקרוא את עצמי,אף על פי היותו שיכור מטומטם.
״מאי נכון שגם את התגעגעת אליי?״הוא אמר ללא שום צורך בצעקה,כי מילותיו היו חדות מספיק.
עכשיו כשהסתובבתי כנגדו,יותר מפוקסת מהרגעים הקודמים בהם הייתי מסוממת ונתונה לידיו הייתי יכולה להריח אפילו יותר את הריח האלכוהול הכבד שנדף ממנו
״כמה שתית עידו?״
עכשיו כבר קולי היה נשמע מיוסר בבירור וטיפה יצא מהבאלנס שהצבתי לעצמי בדיוק עכשיו
״מספיק בשביל להזרים את סבתא שולה וואלה״ עידו אמר בחיוך בתקווה שאצטרף לשלו
אבל אני כבר לא כלואה באופוריה בה הייתי לפני מספר דקות ולמרות הכל, הייתי פיקחית יותר מתמיד ומודעת למעשיי ובייחוד למעשיו.
״עידו די להיות מטומטם תחזור לחברים שלך״ אמרתי בקרירות
״לא רוצה ולא רוצה״ הוא ענה בילדותיות כשהוציא לשון
״זאת לא הייתה שאלה״ צעקתי לכיוונו שלובת ידיים
״אבל מאי, אני לא רוצה את אלירן או את דן או שם בן מזדיין אחר,אני רוצה אותך!״
נשמע היה בקולו מעט צלילות או אמת או אולי זיק קטן של הקלה על השיתוף
״אל תשגע אותי עידו״ המשכתי להיות קרירה ומפוקסת
״פעם היית מתה על השגעונות שלי״ הוא אמר מקרב אותי גופי אל גופו שוב צמוד יותר ומלא במתח
העפתי את ידיו מודעת לסיטואציה ובעיקר לתוצאות הנלוות
״עידו,תלך״ אמרתי בנונשלונטיות רגילה
״אוף מאיו פעם היית כיפית יותר״עידו אמר בתמימות בעודו משרבב שפתיים ועושה מבט עצוב.
גופי הצתמרר למשמע הכינוי שנהג להדביק לי ומבטי התקשח אפילו יותר.
הוא לא יכול לעשות את זה, פתאום לבוא אליי כשהוא שיכור מטומטם וצריך אותי יותר מכל, למרות שבסיטואציה הפוכה, הוא לא עשה זאת בדיעבד.
לא יכולתי לענות,לא ידעתי גם מה
כשרק הזכיר את הכינוי שלי,אותו כינוי שליווה אותי במשך שנתיים וחצי הוא החזיר אותי אחורה למקומות שלא הייתי צריכה להיכנס אליהם שוב אחרת הייתי טובעת בתוכם.
עידו הבין את המסר כשלא עניתי לו וענה ספק אומר ספק ממלמל ״טוב טובבבב לא צריך״
עידו הלך בתבוסה לכיוון הבר לקחת עוד משקה,אני מניחה, כאילו שלא היה מספיק שיכור ומיד כשהלך תחושות האשמה החלו לקנן בי. ידעתי שלא הייתי צריכה להרגיש את אותן תחושות אבל מי כמוני מודעת למעשיו בעודו שיכור מטומטם.
התעלמתי מרגשות האשמה והמצפון שהתחוללו בי ופניתי אל עלמה
״מה זה היה״עלמה שאלה בקרוב לאוזני ״הוא שיכור מהתחת,כרגיל״ עניתי באדישות
״סתם בן זונה״ עלמה אמרה וגלגלה אוזניים
גם היא הייתה כבר רגילה לסיטואציה בה עידו שיכור בהגזמה.
הנהנתי ומיד המשכנו לרקוד
לא ספרתי את הזמן אבל אני משערת שרקדנו עוד עשר דקות נוספות עד שהמצפון כבר עלה על גדותיו. מלמלתי קללה לאוויר ונפרדתי מעלמה במבט מיוסר
״אני חייבת,את יודעת מה קורה לו כשהוא שותה״הסברתי בלי להוסיף מילה
״שימות גם,מה אכפת לך״ עלמה ענתה בזעם כשנזכרה באותו בחור שובר הלבבות שלא פסח על ליבי כשהגיע תורו
״זאת לא אני שאכפת לה ממנו,זה המצפון״
התקדמתי לכיוון הבר המשקיף על רחבת הריקודים בתקווה למצוא איזשהו רמז להימצאו
בהשקף מרחוק ראיתי שעל ספה בצד יושב לו אלירן,החבר הכי טוב של עידו מתנשק עם מישהי לא מוכרת שנראתה גדולה משכבת גילינו,ובמהירות התקדמתי לכיוונם
״אלירן תקשיב דקה,אתה יודע איפה עידו?״ שאלתי את אלירן באדישות מתעלמת מהבחורה שנמצאת עליו ומעוררת את כתפו מהנשיקה הלוהטת ששניהם חוו
״אחח...כוסעמק למה דווקא עכשיו״הוא ענה בייאוש
״מאי שלום שלום, איך אוכל לעזור לך? רוצה להצטרף?״
״ראית את עידו?״ התעלמתי מהבדיחות שלו ומהמבטים של אותה בחורה שגם היא כלולה במצב
״תראו מי נזכרה באקס״ אלירן עקץ בחיבה כמו שנהגנו תמיד לעשות בעבר
תהיתי לרגע אם לבקש ממנו שידאג לחבר שלו כמו שהוא צריך
אבל אז הרחתי ממנו את האלכוהול והבנתי שזה רק יחמיר את המצב של שני חמומי המוח האלו.
שיט.
המצפון שלי לא יעזוב עד שלא אדע בוודאות שלא עשה שטויות, כי זה הוא טבעו של עידו, לעשות שטויות ואז להדפק מהם.
״לא נזכרת ולא סנדליים, הוא שיכור והמצפון חוגג״ סיפרתי בקצרה. אלירן נהג להיות תמציתי, כמוני ולכן הבין ללא מילה מיותרת
הודתי על כך שגם שהוא שיכור הוא מבין אותי ללא צורך בדרמה נוספת. אם הייתי חושבת על העניין שוב הייתי נותנת למצפוני לכאוב לעצמו.
״וואלה, ראיתי אותו הולך לשירותים בצד השני, אבל מאיו בלי שטויות במועדונים אהה?״אלירן ענה בהתחכמות
הבחורה שישבה מעליו כבר התחילה לאבד סבלנות והמשיכה לנשק אותו ללא הרף
מלמלתי תודה והתקדמתי אל עבר השירותים, טעונה במחשבות של מה קורה עכשיו.
אני יודעת שאני לא צריכה, אני יודעת שהוא כבר לא באחריותי ושהשטויות שהוא עושה כשהוא שיכור כבר אמורות להיות הבעיות של מישהי אחרת, אבל אוכל לעשות זאת אם מישהי אחרת זאת לא אני?
בדרך לשירותים ראיתי התקהלות סביב שני בחורים שרבים מכות ואני יכולה לחתום ממכם שאחד מהם זה עידו.
לפי כמות האלכוהול שהרחתי עליו, הוא היה יכול להתאסלם ואחר כך להתחתן עם עז ללא ידיעתו.
נדחפתי אל תוך המעגל וכמובן איך לא, השיכור המטומטם היה חייב לריב מכות, כמו שאמרתי, זה הטבע שלו.
המשכתי להתקדם אל השניים ונגעתי לעידו בכתף אומרת ״עידו,תעזוב את המסכן״
וכששמע את קולי עידו העיף מבט מחויך בחיוך מפגר שפעם נהגתי לצחוק ממנו.
היום אני אדישה, קרה, מתעלמת ואולי גם מאוסה מהעניין.
״בוא, הולכים״ אמרתי בהחלטיות מושכת את ידו לכיוון היציאה
״מה כבר שינית את דעתך?״ עידו צחק בלי לשים לב לנעשה
״מאיו איזה כיף, אבל לא הבאתי קונדומים,הם אצל אלירן, אני מקווה שאת על גלולות״ הוא המשיך במקום להתעצבן, סיננתי ועניתי באדישות מוכרת לעין ״אנחנו לא עושים את זה חתיכת אינפנטיל, אני מזמינה לך מונית ואתה עף הביתה״
״לא...תבואי איתי,מה אכפת לך?״עידו המשיך בשלו
עכשיו כשכבר יצאנו מהמועדון וקולות המוזיקה התעמעמו, לא היה צורך בלצעוק, אבל נראה היה שזה לא הזיז לעידו
הרמתי את יד ימין לסימן למונית וביד השניה החזקתי באמת ידו של עידו
עברו כמה דקות עד שהגיעה מונית והכנסתי את עידו אליה והעברתי מבט זריז על הנהג ששידר מבט לחוץ כשראה עד כמה שהנוסע שהרגע עלה על המכונית שלו,שיכור.ומטומטם.
״עידו אני צריכה שתקשיב לי טוב עכשיו! המונית לוקחת אותך הביתה, אתה לוקח את המפתח מתחת לגמד הגינה שלכם בלי לשבור אותו! אתה נכנס בשקט ולא מעיר את ההורים שלך ובטח שלא את האחים שלך!מובן?״הבטתי לעידו במבט קשוח
״כן המפקדת״ ענה עידו והצדיע לכיווני
״את לא יכולה להשאיר אותו לבד חמודה,אחרת תצטרכי לשלם כפול על הריפוד שבטח ייהרס לי״הנהג כעת שינה את מבטו ונראה כעוס או מיואש.
פתחתי את הארנק בתקווה למצוא עוד שטר או עוד כמה מטבעות שדחפתי ברגע האחרון, רק בסיטואציה הזאת הבנתי כמה אני מטומטמת שלא מביאה כרטיס אשראי למועדונים, הרי זה דבר שלמדתי מהאחד והיחיד, עידו אלמקייס.
לחשתי קללה חרישית מעוצבנת מהעניין שאני צריכה לחזור עכשיו הביתה בשביל לא לגמור לי את המשכורת בשביל נסיעה מחורבנת.
עליתי למונית והתישבתי במד השני של הספסל האחורי,רחוק מעידו ואמרתי את הכתובת של עידו כאילו היא חרוטה על כך ידיי.
נשמע צלצול חזק שהחריש את אוזניי לרגע ונהג המונית לקח את מכשיר הקשר החזק והתחיל לדבר אליו בקול רם, מתעלם מנכוחתנו במופגן
נראה שלעידו הרעש שנהג המונית המתלהם עשה לא הפריע כי לא היסס לרגע ואמר״מאיו בואי רגע״ הוא מכוון אליי את האצבע ומרמז לקירוב ״עידו תתעסק בלא להקיא לו על הריפוד״ הודעתי בקרירות, אבל עידו כהרגלו עושה רק מה שבראש שלו, הוא התקרב קרוב ואמר לי בסוד ״את זוכרת איפה הקונדומים, נכון? במגירה הראשונה שבשידה השמאלית ליד המיטה, אחרי הכל את זאת שהכרת אותה יותר טוב מכולן,לא?עוד פעם אחת לא תשנה״ בידו השמאלית, הרחוקה ממני לכאורה שימשה כמעין הסחת דעת מהיד השניה שניסתה לעלות את ידה מהברך קרוב יותר,עמוק יותר.
״עידו די״עניתי במהרה ״תפסיק לזיין בשכל״ מעיפה את ידו ממני ומנסה להרחיק ככל האפשר,שלא יחשוב במקרה או בטעות שאני מעוניינות בכל קשר איתו,כי אני לא.
נהג המונית הוריד אותנו קרוב לשער ביתו של עידו שקרוב במרחק נגיעה כמעט מהבית שלי,לכן במזל לא הייתי צריכה לשלם לנהג על עוד נסיעה מיותרת.
״זהו,מכאן אתה נכנס בשקט לא להעיר את דנה ואביעד ולא ההורים,הולך כמו רוח רפאים״ הודעתי
״יאללה ביי״
סובבתי את גבי והתקדמתי לכיוון ביתי במהירות כזאת שלאנתנה לעידו להבין מה הולך ולעכל את העניין.
״רגע אבל מאי״עידו צעק בנימה מבולבלת בקול רם,לא מבין מה כדאי לו יותר,להיכנס לבית או להמשיך לדפוק את הראש בקיר.
וככה אני מתקדמת,מתרחקת מהצרות, ממהרת רק להעלם ממבטיו המבולבלים,מעט תמימים עקב כמות האלכוהול הנשפכת ממנו.
הגעתי הביתה מותשת כל כך מהמאורעות ובעיקר מהמצפון שעולה גדותיו בכל פעם שאני רואה את עידו מתפרק ונותן לאכוהול להשפיע ברמה כל כך מסוכנת, שאולי כבר יתחיל לחשוב על השתלת כבד.
למען הסר ספק הבטתי מבט אחרון לפני שעליתי למיטה בחלון,בודקת אם הוא לא עושה צרות לשכנים המסכנים שרק רוצים לישון, או שההורים שלו שכבר ספק מיואשים ואולי כבר התרגלו לעניין, לא יתעוררו, כי את המנוחה הזאת מי כמוני יודעת שהם צריכים.
קיבלתי אישור מהמצפון שלי כשראיתי את שער ביתם פתוחה למחצה, ריקה מאנשים,יודעת שהוא נכנס,לא אכפת לי אם בשלום או לא.
