תצילי אותי

··פרק 5··

|| אשלי ||

אז לא יצאתי אחריו, לא טרחתי. לא טרחתי לשמוע הסברים על מה שיצא לו מהפה לפני שנייה, למרות שרציתי לקבל הסברים - לא הצלחתי לצאת אחריו, ולא בגלל סיבה מיוחדת.. פשוט בגלל שאני לא מכירה אותו. לפחות לא הכרתי.. 'מפונקת..' המילה הזאת מהדהדת בראשי, אני זוכרת שביסודי קראו לי ככה, לא הבנתי בהתחלה את המילה.. חשבתי שזאת ילדה שתמיד מתלהבת מהכסף, היום אני מבינה ש'מפונקת' זאת ילדה עם קצת יותר מזל בחיים, אני לא אשמה שנולדתי ילדה לאבא עשיר, אני לא אשמה שיש לי את הבית הזה, אבא שלי הגשים את החלום שלו, וכל מי שאמר שלא יצא ממנו כלום, היום מבקשים ממנו עזרה. אבא שלי יודע איפה לעצור את עצמו, הוא לא משוויץ. אבל הוא גם יודע שאת כל מה שהוא בנה עד היום, זה בידיים שלו ולא בידי מישהו אחר.

יומיים אחרי הויכוח עם האוסטין הזה, ישבתי קצת על המיטה ממשיכה לפאנח את המילה 'מפונקת' מאותו יום, חשבתי על אולי לחזור כבר לבית.. משעמם לי פה, כיף עם קלואי אבל היא עם ג'יימס וכבר נהיה ממש משעמם פה, וטיילור תחזור בעוד כמה ימים בערך.. חשבתי אולי גם לצאת ולקנות בגדים חדשים אבל לא היה לי חשק, ממתי אין לי חשק לקנות בגדים ? מאז אוסטין. אוח אוסטין הזה שיגע אותי, כאילו מה? אני באמת לא סובלת אותו! התקשרתי להורים שלי להודיע שאני חוזרת או היום או מחר אני בעצמי לא יודעת.. הם שונאים הפתעות. אך בסוף הודעתי לביילי שיקח אותי מחר על הבוקר. האמת שאחרי שחשבתי על זה קצת יצאתי לסיבוב בעיר המהממת הזאת, קניתי לי קצת בגדים והיה לי נחמד, אבל הרגשתי בפעם הראשונה בחיי - בדידות.

אי אפשר לתאר את הבדידות, בדידות היא רגש.. רגש לא כיפי במיוחד. כי כשחושבים על זה.. אין לי מישהו שיהיה איתי כמו עם קלואי וטיילור, עברתי בחיים טלטלה מאוד גדולה, ניקרעתי מבפנים בגיל 17, הגיל שאני כל כך שונאת. מה היה דחוף לו לאנוס ילדה שלא עשתה לו כלום? היום, 3 שנים אחרי המקרה שקרה לי אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות..  לצחוק כי מצחיק, מצחיק כמה האנשים היום אפסים, ולבכות, כי זה עצוב. חד משמעית. נורא כואב. ודווקא בכל המחשבות האלה, כמובן שהיחיד שיכול להיזכר בי במצבים הכי לא צפויים זה אוסטין. אני עדיין לא מבינה איך יש לו את המספר שלי. ראיתי שהוא שלח לי הודעה, בלית ברירה נכנסתי..

'אנחנו יכולים להיפגש ולדבר, לא התכוונתי,זה יצא ככה..' כתב, אלוהים!!! הוא חייב להבין אחד, אני והוא לא בדיוק חברים כמו שהוא חושב, ובכלל לא מכירים.

'תקשיב אוסטין, אתה לא חייב לי הסברים, אנחנו בכלל לא מכירים ואתה כבר חושב שאתה החבר הכי טוב שלי, די כבר תשחרר ממני, אני אומרת לך את זה עם רוח טובה.' אמרתי לו הכל, מקווה שעכשיו הוא ישחרר.

'ואם אני רוצה להכיר אותך?' הוא אמר, בעצם הודה בזה. אמאלה מה ? הוא רק נהיה מפחיד מיום ליום.

'אני מחר חוזרת לעיר שלי, היא נמצאת רחוק מכאן, לא נראה לי..' עניתי לו, למה עניתי בכלל ?

'פשוט תגידי שאת לא רוצה, הכל בסדר.. בהצלחה שיהיה לך אני לא אחפור יותר..' ענה אוסטין, אני מצד אחד מרגישה לא כיף אבל מצד שני אני מרגישה שיחרור והקלה. למה הוא נכנס לחיים שלי אלוהים ? לא ידעתי מה לענות..

'אממ.. אוקי, תודה.' עניתי. וואט דה פאק אשלי מה הקשר תודה? על מה תודה ?

'אני מקווה שניפגש יום אחד..' אמר,

'חח גם אני..' עניתי, למרות שבתוכי ידעתי שאני לא אראה אותו יותר בחיים. מה הוא קשור לחיי היומיום שלי ?

אחרי השיחה עם אוסטין המשכתי להסתובב קצת בעיר וקניתי כל מיני דברים, וחזרתי למלון ממש מאוחר, נירדמתי עד הבוקר וישר התקשרתי לביילי וקבענו שיקח אותי מפה כבר, ניפרדתי מקלואי וג'יימס והרגשתי לשניה אפילו צורך לשלוח לאוסטין הודעה אך ישר הבנתי שנהייתי מפגרת בגללו. ביילי הגיע ועלינו למטוס, סוף סוף לבית!

כשעלינו כבר למעלה ראיתי את אוסטין מלמטה מחייך אליי במבט מוזר, רגע.. הוא בוכה.. (?!)

לבלביות שלי תודה על הקריאות וההצבעות תמשיכו כך!! אה וגם תגיבו! אוהבת❤