אנדרו

1. אויבים

"לא!" צעקתי בכל הכוח.

"למה לא?! למה לא?! את לא יכולה פעם אחת לעשות את מה שאומרים לך בלי בעיות?!" שאל אותי טרוור בכעס.

"אני יכולה.." השבתי בקול המאופק ביותר שהצלחתי להפיק, "אני יכולה לעשות את זה אם הדברים שאומרים לי לעשות יהיו הגיוניים!" צעקתי בכל כוחי על הבמאי המסכן.

קוראים לי קים ג'ונס, אני בת חמש עשרה, ילידת אנגליה.

תקופת החופש הגדול כבר בעיצומה, וכיאה לכל חופש גדול, אני נמצאת במחנה הקיץ 'ווד לייק' באזור נידח וכפרי של הארץ.

כמו בכל מחזור של המחנה, אנו- החניכים, מעלים הצגת גמר שאליה מוזמנים כל הורי החניכים של המחנה שלנו.

כרגיל, זו הפקה גדולה של סיפור ידוע ואהוב והפעם- סינדרלה.

"הי! קימברלי, את שומעת אותי?!" טרוור הבמאי מנער אותי מהחלום שהייתי שרויה בו.

"מה..?" אני משיבה.

טרוור נאנח. "אני אמרתי שאת לא יכולה להשליט פה טרור בכל פעם שמתחשק לך רק בגלל שאת השחקנית הכי טובה!" הוא סיים.

"אתה באמת חושב שאני שחקנית טובה?" שאלתי מתמוגגת לנוכח המחמאה הברורה.

"ברור שאני חושב." הוא אמר ברוך.

"אבל זה עדיין לא מקנה לך את הזכות להתנהג בגסות!" הוא צעק.

*

*

*

"או, הנה אתה טרוור!" שמעתי לפתע קול מאחורי.

"הנסיכה שוב עושה לך בעיות?" הוא המשיך כשהבחין בי.

זה היה אנדרו האריס. הילד שמשחק את הנסיך שמתאהב בסינדרלה, הלא היא אני, בהצגה שלנו.

אפשר להגיד שאני לא ממש מחבבת אותו או את ההתנהגות שלו.

הוא הילד הכי מקובל במחנה וכל, וכשאני אומרת כל, אני מתכוונת לכ-ל הבנות במחנה אוהבות אותו.

"למה את מסתכלת עליי ככה נסיכה?" הוא שאל בחיוך מתגרה כששם לב למבטי.

"איך ככה?" שאלתי בכעס.

"ככה של 'אני רוצה להרוג אותך'. אני לא יכול לקבל ממך מבט אחר לשם שינוי?" הוא שאל בגיחוך.

"כאני לא ארצה להרוג אותך, אז תקבל ממני מבט אחר!" אמרתי והרגשתי את פניי מאדימות.

בשלב זה טרוור התערב.

"אתם מוכנים לפתור את הבעיות שלכם מחוץ לסטודיו שלי?" הוא שאל.

"אין שום בעיה שצריך לפתור טרוור. כל עוד אנדרו האריס יועיל בטובו לא ליצור איתי קשר בשום צורה שהיא, לא תהיה בעיה." סיכמתי כשפני פונות את ה'יריב' שלי.

"זה בסדר מצדי.. " השיב אנדרו האריס במכוון אלי גם כן.

"אפשר בבקשה לחזור לבעיה האמתית שלנו עכשיו?" טרוור הצטרף.

"כמובן, מה הבעיה?" שאל אנדרו.

"קימברלי לא אוהבת את הצבע של השמלה." טרוור אמר בשיא הרצינות.

לשמע דבריו של טרוור, אנדרו התחיל לצחוק בקול.

"כל הכבוד נסיכה! אפילו אני לא הייתי מצליח לגרום לכל כך הרבה בעיות בגלל כלום!" הוא אמר בעודו צוחק והולך לכיוון הדלת, משאיר אותי, את הפנים האדומות שלי ואת טרוור לדון ב'בעיה' בעצמנו.