אנדרו

2. להתחיל ברגל ימין

"הי! נסיכה! חכי לי רגע!" שמעתי את קולו של אנדרו ממרחק
הוא רץ לכיווני ולמרות שהגברתי את קצב הליכתי, הוא הצליח להשיג אותי.
באותו זמן מרבית החניכים יצאו מחדר האוכל לשעת מנוחה לאחר ארוחת הצהריים.

"מה אתה רוצה?!" שאלתי בכעס, עדיין לא מסתכלת עליו.
"לא הייתי ברור מקודם?" הוא שאל בתמימות, "אני רוצה שתחכי לי." הוא סיים.
נעצרתי.

"הנה, אני מחכה." אמרתי בקול מתריס. "מה אתה רוצה?" חזרתי על השאלה, הפעם רגועה יותר.
"להתאמן איתך על הטקסט של ההצגה." הוא אמר.
"אני יודע שזה כנראה מתחת לכבודך להתראות איתי במחנה...-" הוא אמר באיטיות ובחן תוך כדי את התגובה שלי "..אבל אנחנו ממש צריכים להתאמן יחד." הוא הסביר.

"אתה יודע מה? בסדר, השתכנעתי." אמרתי והרמתי ידיים כסימן להיכנעות שלי.
"כן?" הוא אמר בפליאה בעוד חיוך גדול משתלט על פניו.
"כן." סיכמתי.
"תבוא אחרי ארוחת הערב לצריף שלי.. זה מספר 34. אתה יודע איפה זה?" שאלתי.
"אה.. כן, בטח שאני יודע" הוא ענה.

"נתראה.." אמרתי והתחלתי ללכת,
"נתראה!" הוא אמר ופנה לכיוון הנגדי.

*
*
*

"הי ליז, את מוכנה לסדר את ערמת הבגדים שלך סוף סוף?" שאלתי את חברתי לחדר, משועשעת.
זו הייתה השעה הרגועה ביותר ביום, כל החניכים בעיצומה של השעה החופשית של הערב, שבעים ועייפים כאחד.

היא יצאה מתא השירותים כשמברשת שיניים תחובה בפיה.
"אני אסדר אותה.. מתי שהו.." היא אמרה תוך כדי ציחצוח יסודי של שיניה.
"את כזו שקרנית.." אמרתי בגיחוך ונשכבתי על המיטה.
"הי, קחי אותי כמו שאני או שאל תקחי אותי בכלל!" היא אמרה בחיוך מתוך חדרון השירותים הצמוד לחדר השינה שלנו.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"הזמת מישהו?" ליז שאלה בעודה מגיחה מהתא.
"אה, כן! אנדרו האריס!" אמרתי נזכרת.

"אנדרו.. האריס?!" היא חזרה אחרי נדהמת, "אבל את שונאת אותו!" היא הוכיחה אותי,
"רגע.." היא המשיכה, "את שונאת אותו, נכון קים?" היא שאלה מבולבלת.
"נכון.." אישרתי, "אבל הוא בכל זאת הפרטנר שלי בהצגה, אנחנו צריכים להתאמן.." אמרתי בשקט.
"או..." ליז החלה לדבר, "או.. שאת עדיין אוהבת אותו!" היא אמרה בנימת ניצחון.

נשמעה דפיקה שניה.
"מה?!" היתממתי בעודי קמה לפתוח את דלת הצריף.
"אני לא.. אוהבת אותו." אמרתי בעזרת תנועות שפתיים כדי שאנדרו, הנמצא מצידה השני של הדלת לא ישמע את הנאמר ופתחתי את הדלת.

מאחורי הדלת מצאתי את אנדרו, כשידו מושטת לפנים במטרה לדפוק פעם נוספת על דלת הצריף.
כשהוא שם לב שפתחתי את הדלת, הוא התקפל.
"הי.." הוא אמר מבוייש. "כבר חשבתי ששכחת ממני ויצאת למקום אחר.." הוא אמר והקלה ניכרה בקולו.
"לא, לא.. אל תדאג." השבתי, נבוכה גם כן.
בכל זאת, לא כל יום אתה זוכה לביקור מה'יריב המושבע' שלך..

"א.. אני שמח לראות אותך.." הוא גמגם.
"כן, בסדר, זה לא שיש לי מה לעשות ממילא." אמרתי בניסיון נואש לסלק את האווירה המתוחה והמלחיצה.
למשמע דברי, חיוכו נפגם.. הוא נראה כמי שבאמת נפגע מהמילים שלי.
על מי אני עובדת..?

"אה, כן." הוא ניער את עצמו בהיחבא וחזר להשתמש בטון העוקצני האופייני לו.
"שכחתי שלנסיכות אין זמן להקדיש לפשוטי העם." הוא אמר בארסיות מהולה בכעס.

מיד חזרתי לעצמי.
אני לא אוהבת אותו! לא את הילד המגעיל שעומד כאן לפני, הזכרתי לעצמי.
הילד שמקניט וקורא לי נסיכה במכוון כדי להציק לי.
הוא לא כאן בגללי, אני מזכירה לעצמי שנית, הוא כאן בגלל ההצגה!

"אז אני מבינה שהמשפט 'להתחיל ברגל ימין' לא נמצא אצלך בלקסיקון." החזרתי לו באותו הטון.
הוא ניסה להגיד משהו אבל הקדמתי אותו "אז אנחנו מתחילים?" שאלתי בנימה קצת יותר ידידותית במהירות.
"אה... כן."  הוא השיב הפעם רגוע יותר, כאילו שכח את מה שניסה להגיד.

"בסדר, אני מתחילה מהסצנה השניה, הראשונה משעממת אותי.." אמרתי וחיפשתי את דפי הטקסט בין הדפים שעל שולחן הכתיבה הנמצא בחדר.
"גם אותי היא משעממת מאוד.." אנדרו אמר כשפניו מכוונות לדפי הטקס שלו.

לאחר חיפוש קל, מצאתי את חוברת הדפים מתחת לספר של ליז.
התיישבתי מולו על המיטה ובאותו הרגע ליז יצאה מבית השימוש, לבושה ומסורקת.
"שלום.. אנדרו." ליז אמרה תולה בו עיניים גדולות כלא מאמינה.
"שלום." הוא אמר מחויך ומובך מעט מן הסיטואציה.

"אני.. אני התכוונתי לצאת לראות מה קורה עם ג'ני והבנות.. אז אל תרצחו אחד את השניה כשאני לא פה, בסדר?" היא אמרה כמתכוונת לדבריה.
"ליז!" כמעט צעקתי, אבל אנדרו הניח את ידו על רגלי כאות לכך שהוא שולט במצב ודיבר במקומי.
"אנחנו בסדר, תודה לך." הוא אמר בלבביות מזויפת אך אמינה.

אם זו הייתי אני שענתה לה, ולא אנדרו, ליז כבר הייתה מתחרטת על דבריה.
"כן.. אני רואה." היא אמרה קצרות  ויצאה מהצריף, משאירה את שנינו לבד.

חזרתי לעיין בטקסט "אז אתה רוצה להתחיל מהשורה שלי או משלך?" שאלתי את אנדרו בהיסח הדעת.
הוא שתק לרגע ואז אמר כמעט בלחישה "אני הייתי רציני מקודם.." והפך כמה דפים מהמקבץ.
"בקשר למה?" שאלתי, מביטה בו.
"אמרתי לך מקודם שאני שמח לראות אותך..." הוא אמר והאדים.
"הייתי רציני נסיכה, בלי שמץ של ציניות..." הוא אמר בקול כנה, עדיין לא מביט בי.

איך שהו, הפעם, בסיטואציה הזו, הכינוי 'נסיכה' לא הפריע לי בכלל.