אנדרו

3. ניסיתי לשנוא

"אני.." לא ידעתי מה להגיד.

הרגשתי איך סומק מציף את לחיי וגל חום מחניק מתפשט בגופי.

כעסתי על עצמי מעט, הרי הוא לא אמר דבר שאמור לגרום לתגובה הזו מצידי.

הוא הרים את מבטו ובחן את התגובה המטופשת שלי.

ניכר היה שחילופי הדברים השפיעו עליו באותה המידה

"א- אני לא התכוונתי להביך אותך.." אנדרו אמר בקול דק כשלי בעודו מסלק ממני את מבטו החוקר.

"רק חשבתי לי.. שזה יהיה יותר נחמד.. אם נסתדר בנינו, את לא חושבת?"

הופתעתי.

החזרתי אליו את מבטי וראיתי שהוא סמוק בדיוק כמוני.

אני לא הצלחתי להזכר בדברים שאמר שכאילו הכניסו אותנו לתוך הסיטואציה המביכה הזו.

באותו רגע עברה בראשי מחשבה שרק מעצם ההימצאות איתו, לבד... קרוב, מתחילים להופיע פרפרים בבטני, כמו אצל ילדה בת עשר שמתאהבת בפעם הראשונה.

אני לא יודעת למה, אבל לא רציתי בזה.

לא רציתי להתאהב באנדרו, אני מעבר לזה.

אני לא אחת מהטיפשות שמתרוצצות סביבו כמו זנב ברחבי המחנה, אני לא יכולה לרדת כל כך נמוך.

"לא!" השבתי, מסגלת לעצמי את אותו קול תקיף ואת הגישה האדישה שמאפיינת אותי בסביבתו.

החלטתי.

אני מסיימת את הקשר הזה כאן ועכשיו, בלי לקחת סיכונים מיותרים.

"ס-סליחה?" הוא אמר כמי שמתקשה להבין את הנאמר.

"לא." חזרתי על דברי, הפעם ברוגע שנבע מתשישות ויאוש. "אני לא רוצה קשר איתך אנדרו האריס." אמרתי, שמה לב שעם כל מילה שלי, אנדרו מתכווץ מעט במקומו על המיטה.

"את לא חייבת להגיד את השם המלא שלי בכל פעם שאת פונה אליי.." הוא אמר מובס וחיוור. חיוורון שהחליף במהירות את צבע הסומק המקסים בלחייו.

"א-נחנו לא זרים, אנחנו חברים. חברים לא קוראים אחד לשני בשמם המלא. אני לא רוצה שתחשיבי אותי כזר." הוא סיכם בקול נישבר.

"אבל אני כן רוצה להחשיב אותך כזר!" המשכתי אותו בלי רחמים.

"ואנחנו ממש לא חברים. אני לא רוצה אותך במעגל הזה, ואתה טיפש אם חשבת אחרת." אמרתי בקשיחות, אך אחרי מבט קצר בפניו הפגועים של אנדרו מייד התחרטתי.

הוא תלה בי את עיניו הירוקות והלחות בצורה שלא הייתה מביישת כלבלב המתחנן למנת מזון נוספת.

המבט האטום שבו בדרך כלל הביט בי, הוחלף במבט פגוע ואמיתי, מבט שדרכו יכולתי לראות ולהבין שנהגתי בו ברשעות לא מוצדקת.