אני לא מבינה איך מצאתי את עצמי במצב הזה.
יתומה.
קשורה לכיסא, מעולפת.
כשהייתי קטנה יותר, שמעתי את אמי מדברת בטלפון עם מישהו.
היא אמרה לו דברים רבים, היא בכתה.
"תנו לנו כמה שנים, אנחנו נחזיר לכם את הכל!" היא בכתה וצווחה אל הטלפון, היא נשמעה כאילו היא נלחמה על חייה.
היא כנראה שכחה שאני בבית, אולי היא חשבה שאני לא אזכור את זה.
אבל זכרתי. ואני זוכרת עד היום.
מי הם האנשים האלה, אני מניחה שהם אנשים שההורים שלי חייבים.. זאת אומרת, היו חייבים להם משהו. דמעות פרצו מתוך עיניי. זה מוזר. אני בדרך כלל הילדה הכי חזקה בעולם, לא משנה מה קורה, אני לא בוכה. אבל הפעם... הפעם זה שונה.
"שלום לך" קול נמוך ושקט קטע את מחשבותיי. זה היה האיש בעל העיניים הירוקות. הבחנתי בהן דרך המסכה השחורה שהתעטפה סביב פניו של האיש.
"מי את?" הוא שאל. הוא חטף אותי, הרג את ההורים שלי והוא לא יודע איך קוראים לי?
"ג'סיקה" השבתי. פחדתי שהוא יפגע בי אם אני לא אגיב, למרות ששום דבר לא מעניין אותי יותר. הם מתו, וכל עולמי חרב.
"ואתה?" שאלתי למרות שידעתי שלא אקבל תשובה. ואכן, צדקתי.
"בת כמה את?" הוא מיד התחמק מהשאלה כשחיוך הופיע על שפתיו.
"מה זה משנה לך?" שאלתי, לא פחדתי כי ידעתי שאין לי מה לאבד יותר... אם הוא יפגע בי, זה לא ישנה דבר. ההורים שלי אינם בגללו, וזה כבר הרס את חיי.
"הארי" לפתע הוא אמר. שבר את השתיקה.
"מה" שאלתי בבלבול.
"שאלת איך קוראים לי.. הארי, הארי סטיילס" דממה השתררה בחדר.
גיחוך נפלט מפיו. "מה?" שאלתי למשמע צחוקו המדבק.
"כלום" השיב בעודו ממשיך לצחוק.
אני לעומתו לא צוחקת כמה דקות אחרי שאני הורגת שני אנשים וחוטפת את ביתם, ואפילו לא עושה זאת בכלל
YOU ARE READING
המסכה השחורה - פאנפיק
Fanfictionהתחבאתי בארון הקטן שבחדר השינה. הם הגיעו, כמו שאמי הייתה תמיד אומרת לי כשהייתי יותר קטנה. הם באו לקחת אותי. הם מחפשים אותי. אמי אמרה לי להתחבא בארון, שהם ישקרו עבורי. שהם יגידו שאני לא פה, שאני לא נמצאת כאן יותר. שלוש יריות. אחת בליבה של אמי, ושתיי...
