"היי" ג'קסון שמע קול שקט אבל הוא לא הגיב לזה, הוא ידע שהוא לא יכול להסתכל לכיוון הבן אדם שאמר את זה. עברו כמה שעות מאז שגילה שהוא לא יכול לתפקד יותר.
הוא ראה עוד פעם את הבן אדם שהיה פה קודם מעל עיניו, ג'קסון הסתכל עליו במבט שנאה, אפילו שידע שהוא לא אשם בזה שאי אפשר היה להציל אותו בזה.
"אתה בסדר?" הוא שאל את ג'קסון בקול שקט למרות שידע שזה יהיה לא.
"לא. בכלל לא. פגעתי בעצמי, בגלל שאני אידיוט, אני לא יכול לזוז יותר. הכל באשמתי" הוא ענה והתחיל לבכות עוד פעם.
אותו אחד לקח כיסא שהיה שם והתיישב ליד המיטה של ג'קסון, ג'קסון הזיז את ראשו קצת כדי לנסות לראות אותו.
"אני מצטער" הוא אמר באותו קול שקט.
"על מה? אני אשם. אני הבעיה בזה" ג'קסון אמר והסתכל עליו.
"לא יודע... על זה שאתה צריך לחיות ככה..." הוא ענה לשאלה.
"אתה יכול לעזוב אותי?" ג'קסון שאל והפסיק להסתכל עליו, הוא הרים את ראשו והסתכל על התקרה הלבנה.
"אתה תהיה תקוע איתי הרבה זמן, אולי כדאי שנכיר אחד את השני לפני שאני אתן לך עוד כמה שעות לבדך" הוא ענה בחיוך.
ג'קסון חזר להסתכל עליו, "למה אני תקוע איתך?" הוא שאל אחרי כמה שניות, הוא לא הבין.
"אני האח שלך, אני צריך לדאוג לך. להאכיל אותך, לקלח אותך, להסתובב איתך, הכל. הדביקו אותי אלייך ואתה תצטרך להתמודד עם זה" אותו אחד הסביר.
"ואם אני לא רוצה?" ג'קסון שאל עוד שאלה.
"אם אתה לא רוצה, ידביקו לך מישהו אחר. אתה חייב מישהו מבית החולים, מישהו שיעזור לך, כי לבד אני לא חושב שתצליח להסתדר בחיים" ג'קסון שמע את זה ונאנח אנחת כאב. היה לו קשה לחשוב על זה שעכשיו החיים שלו פשוט נגמרו.
