"אז.. רוצה לספר לי קצת על עצמך?" ג'קסון שמע ששואלים אותו אחרי כמה דקות של שקט. הוא הזיז טיפה את ראשו והסתכל עליו.
"תתחיל אתה"
"אוקיי. אז קוראים לי פארק ג'יניונג, אני בן עשרים ושבע, אני אח בבית החולים הזה כבר ארבע שנים. כל חיי עיניין אותי תחום הרפואה, אז הנה אני. עוד משהו שבא לך לדעת?" הוא סיפר לו.
"לא... לא יודע..." ג'קסון התחיל להרגיש לא בטוח עם עצמו.
"רוצה לספר לי על עצמך עכשיו?" אותו אחד שאמר שקוראים לו ג'יניונג שאל.
"רוצה? לא. אעשה את זה? כן. קוראים לי ג'קסון וואנג, אני בן עשרים ותשע. היו לי עד עכשיו חיים מושלמים ובשניה כל חיי נהרסו! זהו, אני לא אוכל לתפקד יותר בגלל תאונה מטומטמת" ג'קסון אמר ודמעות עלו בעיניו. היה לו קשה לחשוב שהוא יצטרך לסבול את זה עד סוף חייו.
"אני מצטער, אנשים לא צריכים להיות ככה. אבל אני פה, אני אשאר איתך פה עד שתעיף אותי, אם בכלל תעיף אותי" ג'יניונג אמר בחיוך.
"אני לא יכול להעיף אותך, נכון? אם אני אעיף אותך ממני, בוא נודה, אין לי חיים אחרי זה. לרוע מזלי אני צריך מישהו שיעזור לי ויקל עליי בחיים, נכון? אם אני ארגיש שאתה בן אדם רע, אני אפטר ממך ואקנה מישהו שיעזור לי" ג'קסון אמר בלי להסתכל על ג'יניונג.
"אם אני אבקש ממך להרוג אותי, אתה תעשה את זה?" ג'קסון שאל אחרי כמה דקות של שקט.
"אה..." ג'יניונג ממש לא ידע מה לומר, איך הוא בכלל יכול להרוג בן אדם בכוונה?
"פשוט תענה, כן או לא?" ג'קסון ציווה עליו עם דמעות בעיניים.
"אני... לא יודע" ג'יניונג ענה, הוא לא רצה לרצוח מישהו, אפילו אם הוא מבקש.
