עבר חודש כשג'יניונג מטפל בג'קסון בבית חולים, לא שיחררו אותו עדיין כי קצת קשה לשחרר בן אדם שלא יכול להיות פעיל ואין לו משפחה. רק האצבעות שלו מצליחות לזוז.
השניים למדו הרבה אחד על השני, באמת שהרבה. ג'קסון התחיל להיות לא מרוחק ומרושע, הוא אהב לדבר עם ג'יניונג. אבל כל פעם שהאכילו אותו או לקחו אותו לסיבוב בכיסא גלגלים, אפילו שזה היה כיסא חשמלי, כיסא שהוא מפעיל עם האצבעות שלו, ג'יניונג רק הולך לידו. הוא הרגיש כמו ילד והתחיל להתעצבן. ממש להתעצבן.
היו לו הרבה פעמים שהוא פשוט היה מרושע, רק בגלל שהיה מוגבל, הוא לא בהכרח שנא את ג'יניונג.
ערב עכשיו, בדיוק ג'יניונג השכיב אותו על המיטה.
"לסדר לך את הכרית או שהיא בסדר?" ג'יניונג שאל את הבוגר ממנו ששכב שם.
"לא אכפת לי" ג'קסון ענה בקול מרוחק וטיפה מרושע, היה לו קשה שהוא לא יכול לעשות פעולות בעצמו.
ג'יניונג התקרב אליו קצת, וסידר את הכרית שמתחת לראשו. השפתיים שלהם היו קרובות מידי, העיניים שלהם, האפים שלהם.
ג'יניונג סיים לסדר את הכרית והסתכל על עיניו של ג'קסון, על עיניו ועל שפתיו.
הוא התאפק, ניסה מאוד שלא לנשק אותו כבר כמה ימים. משהו בג'קסון משך אותו, הוא היה איתו כל היום כל יום.
לפעמים אי אפשר לשלוט בזה, אבל מתאהבים, נכון?
הוא החליט שבא לו להפסיק להתאפק, מקסימום ג'קסון יעיף אותו והוא לא יראה אותו יותר בחיים.
ג'יניונג התקרב עוד טיפה וחיבר את שפתיו עם השפתיים הורודות והרכות של ג'קסון.
עיניו של ג'קסון נפתחו בהפתעה, לקח לו זמן להגיב לזה. אבל אחרי שניות אחדות הוא התחיל עצם את עיניו והתחיל לזרום עם הנשיקה המפתיעה.
"סליחה..." ג'יניונג מילמל אחרי שניתקו את הנשיקה .
"זה בסדר" ג'קסון ענה בשקט.
ג'יניונג שם את ידו על העורף של ג'קסון ועם היד השניה הוא תפס את שיערו. הוא התחיל להוריד את היד שלו על השיער של ג'קסון.
ג'יניונג תפס את פניו לעוד נשיקה שכמובן ג'קסון זרם איתה.
