30/03/2018 (22:31)
ערב חג פסח
ליל הסדר
ללא ספק הסדר הכי נורא שהיה לי בחיים
פעם ראשונה שהיינו רק אנחנו, המשפחה המצומצמת.
שתו יין ואוי אני יכולה להגיד שזה לא היה טוב
התחילו הצעקות והריבים
ואמא שלי המסכנה שרק מנסה לפייס ולהרגיע את כולם, טרחה כל כך הרבה בשביל שהחג יהיה מושלם והם פשוט הרסו אותו, אפס התחשבות, אפס תודות, רק לעשות על גבי צעקות.
היא הייתה כל כך מאושרת, היא כל הזמן רצתה שהשיר את השירים ושנספוג את רוח החג עד הסוף, אבל זה לא הלך כמו שהיא רצתה
זה שבר לי אץ הלב לראות ככה את המשפחה שלי
צעקתי היום על ההורים שלי, על אח שלי, מה נהיה ממני? בכיתי, עדיין בוכה כשאני כותבת את זה, למה זה מגיע לי?
אני ילדה, כולה כיתה י, עוד לא בת 16 אפילו, למה אני צריכה לעבור את זה?
הדבר היליד שאני רוצה זה לקבל אהבה מהמשפחה שלי ולהצליח בלימודים.
אהבה מהמשפחה שי אני מקבלת, אני כמו שאחי תמיד מזכיר לי אני הסיבה היחידה שהוא עוד נשאר איתנו ושאם לא אני הוא כבר היה עף מפה. ואבא שלי? אני לא יודעת מה עובר עליו, אני כאילו לא מכירה אותו לפעמים. הוא אבא מדהים, באמת, אבל כשזה מגיע לבן שלו הוא כאילו מישהו אחר, כאילו הוא לא מכיר אותו ומעריך אותו, מוריד אותן בכל הזדמנות, ונגיד שהיא צודק אבא שלי, תן חו הזדמנות, לנסות, אפילו לטעות, ואם לא הולך מה זה משנה? זה מלמד להבא, הוא יותר טוב מכולם צריך לדעת את זה.
אני רואה את אח שלי, אח מדהים שיעשה הכל בשבילי, אני רואה איך שוברים לו את הלב, יש לי כל כל הרבה תוכניות לעתיד, ופשוט מורידים אותו, לא נותנים לו הזדמנות.
ראיתי אותו היום כמו שלא ראיתי אותו בחיים, תמיד אני רואה אותו בתור האח הקשוח שלא שם זין על כלום ועל אף אחד ואכפת לו רק מהמשפחה שלו.
אבל היום
ראיתי אותו מאוכזב, לא מאמין בעצמו, מבולבל, מרגיש צורך בתמיכה שמשפחה אמורה לתת, שאבא אמור לתת.
ואני? הילדה הקטנה של הבית? מה אני יכולה לעשות? אז צעקתי שזה משפיע עליי, שזה הורד אותי מבפנים, אבל לא אכלת להם, לאף אחד מהם. אז בכיתי, כעסו עליי שבכיתי, אני לא שולטת בזה ועכשיו אני ממשיכה לבכות, כועסת על למה המשפחה המדהימה שלי מתרפקת ככה, למה אף אחד לא מעריך את השני, ואיך אני מרגישה הדבק של הבית, מרגישה צורך לעמוד בציפיות מהפחד שאם לא אעשה זאת הכל יתפרק, וזה יהיה באשמתי.
אז, יצאנו ממצרים, עברנו הרבה חרא בחיים, ואנחנו ממשיכים לעבור חרא, תודה רבה לאלוהים שהביא אותנו לפה, אני מעריכה ומודה כל יום על כל מה שיש לי ומאמינה שיש סיבה לכל דבר, רק עצוב לי שזה הדבר ואני כבר מתה לדעת את הסיבה.
אז... חג שמח שיהיה ושנמשיך להנות מלחם כשלפ עד יום שישי הבא.
