אני אוהבת אותו,
אני בטוחה בזה.
הוא הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני קם והדבר באחרון שאני חושבת עליו כשאני נרדמת.
הוא נראה טוב, הוא ג׳נטלמן, הוא חמוד ומצחיק,
אבל הוא בקושי מכיר אותי.
הוא מכיר אותי אבל לא כמו שאני מכירה אותו, נראלי.
אני מאלה ששמות לב לדברים הקטנים, וככה יוצא שלאט לאט מצטבר שאני יודעת עליו הרבה דברים.
הוא גדול ממני, יש לו את החיים שלו, את הכיתה שלו, את החברות שלו. כשאני רואה אותו אני מתרגשת אני מרגישה כמו איזה ילדה בגן שמקבלת סוכריה, וכשהוא מחבק אותי, הרגליים שלי מתחילות לרעוד
והבושם שלו
אוי איזה ריח
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי
זאת הייתה מהפעמים הראשונות שהתחבקתי עם בנים והפעם הראשונה שהתחבקתי איתו ומאז כבר פחות התפדחתי להתחבק עם בנים
והיום זה כבר טבעי לגמרי.
גדלתי, נהייתי כבר נערה, אישה אפילו. אנשים שלו ראו אותי הרבה זמן כבר לא מבינים איך גדלתי ככה, כבר לא הייתי ילדה ושמחתי שזה ככה, כבר לא רציתי להיות ילדה שכל יום באה עם שתי קוקיות או צמות מגניבות שאמא שלה הייתה עושה לה כל יום, אני עדיין ילדה אבל אני כבר לא נקראת ילדה, התבגרתי, התמודדתי עם דברים, דברים שביגרו אותי והכריחו אותי להתאפס על עצמי, דברים שלא השאירו לי ברירה.
ואז אחרי הרבה זמן שהוא לא ראה אותי, ראיתי שהוא בקושי זיהה
ראיתי שהוא לא הבין לאן נעלמה הילדה הקטנה והחמודה
ופתאום הגיע הנערה היפה והחמודה
כי הוא הכיר אותי בתור ילדה קטנה ומתלהבת
והוא לא הבין שאני לא השתנתי
רק התבגרתי
ובנוסף לכך,
התאהבתי.
