זה הולך להיות פרק מאוד שונה מהקודמים, אז אני מבינה למה הרבה מכם לא יהיו מסוגלים להתמודד עם הנושאים אם תיקחו אותם ברצינות ותחשבו עליהם. זה פרק נטו בשביל לפרוק את המחשבות שלי ואני לחלוטין לא מצפה שכולם יתעמקו בו. ראו הוזהרתם.
..
"חיים ומוות, שניהם מתנה". משפט אחד שיכול לסכם את כל התפיסה שלי לגביהם. לפי נקודת המבט שלי, חייבים לכבד את שניהם ולהיות אסירי תודה לאיזון המתמיד בניהם, דרך טבע.
אני לא מאמינה בנשמות, מכיוון שלפי דעתי הכבוד הכי גדול שאתה יכול לתת לאהובים שלך שכבר לא כאן הוא לראות מול העיניים את העובדה הזאת בלי לנסות להתחמק מלהגיד שהם מתים. מגיע להם את ההכרה הזאת.
למה כולם כל כך מפחדים מהמוות? למה אין מן הראוי לראות את הקשר שלו הסובב סביב החיים? אם אחד מהם לא היה מתקיים אז גם השני לא. מוות הוא אחד מהיסודות של היקום שלנו. אתם יכולים לדמיין עולם ללא מוות? עד כמה שתנסו להתכחש לזה, הוא יהיה יותר גרוע מהגיהינום.
אני לא מכבדת כל נפטר. יש אנשים שמוטב להם ולעולם אם היו גופות. אבל ההילה של השקט מסביב לכל אחד מהם דורשת מהסובבים להשתתק גם הם.
אני חושבת שזה מדהים שכוחות כל כך עוצמתיים יתחילו ברגע. בשנייה. בתזוזה קטנה של מחוג בשעון. התהליך שלפני או אחרי יכול להיות ארוך - כמו עינויים ארוכים לפני המוות או תהליך ההתפתחות של עוברים מזעריים אל השלב הסופי שלהם. אבל הרגע האמתי שבו הכוח מכה נגמר ומתחיל בשנייה.
אנשים שגוזרים על עצמם גזר דין מוות - לא מיוחדים בעיני או שונים מכל מוות אחר. לכל מוות יש את הסיבה שלו, ובמקרה שלהם הסיבה העיקרית היא החיים. ככל שאני חושבת על זה, הסיבה העיקרית של כל סוגי המוות היא החיים, שבלעדיהם לא היה מוות.
מול המוות, אין ספק שיש לכבד ולהעריך את החיים. לא את איכותם. משפטים כמו "הערך את חייך" נאמרים היום בעיקר בשביל להשוות מול המוות, רוצים לומר - נצל כל רגע לפני שהכל נלקח ממך באכזריות. אני מדברת על החיים עצמם. היצירה שלהם וההתגלגלות שלהם. (לא במובן המיסטי).
אני לא מכבדת אנשים שמשתמשים בעצם קיום החיים בשביל לחפות על מה שקורה בהם. עליך להסתכל על העולם ולבחון אותו מעיניים ביקורתיות ולא לסלוח לכל מה שקורה, להעריך את הדברים הקטנים רק אם אתה בוחר להעריך אותם, וזה כל מה שאני אומר בנושא הזה.
זלזול בחיים יכול לבוא בהמון צורות, ובכולן הוא מגעיל אותי. (הגועל שאני מרגישה כלפי הדברים האלו שאותם אני אציין בהמשך הוא אחת הסיבות שאני אחת מהבנות "המורחקות" בחברה. עובדה מעניינת. אני לא אמורה לציין את זה כאן.) כשאני שומעת כתבות על ילדים קטנים שהתאבדו בגלל כמה מילים שכתבו עליהם, אני בדרך כלל מכבה את הטלוויזיה. אני רוצה להבהיר - אני ממש לא מדברת על ילדים שחיים בסבל יום יומי של התעללות מצד ילדים אחרים בבית הספר. אני מדברת על אלו שמתנהגים לפי דעתי בילדותיות מהצד הלא טוב. הילדים האלו לא מעריכים את החיים מספיק בשביל להתגבר על כמה מפלצות קטנות מאחורי מקלדת. אם הם לא היו מזלזלים בחיים הם היו ממשיכים הלאה. אבל הם לא. וזה מגעיל אותי. אני מדברת מנקודת מבט שכבר עברה דברים כאלו, ולא בתור אחת שיושבת בצד ומתלוננת על אחרים.
עוד דוגמה שדוחה אותי היא אמהות שמביאות ילדים אחד אחרי השני, בלי לחשוב. סתם "כי בא להם". עוד תינוקות. למה לא? החיים הם באמת דבר עד כדי כך רציני בשביל שנחשוב פעמיים לפני שניצור עוד כמה? "לכל החברות שלי יש תינוקות, אני חייבת להשוות".
אני לא אהיה מסוגלת להביא תינוק לעולם מגודל האחריות והגורל שיונח על הכתפיים שלי. אבל זה רק כלפיי. אני לא כועסת על נשים שרוצות ילד, כמובן. אני פשוט חושבת שעוד חיים נוספים בעולם שלנו הם משקל מאוד כבד, בלי קשר לאיזון הכללי. להביא הרבה ילדים לעולם זו החלטה שצריך לחשוב עליה ברצינות במשך הרבה זמן, ורק אז להחליט. ולהביא עוד אחד ועוד אחד בפרקי זמן מאוד קצרים לא מראה כבוד כלפי ההשפעה שלהם.
אני מתייחסת לחיים ולמוות כמו שתי יסודות עוצמתיים. אלים, אם תרצו. כל עוד ההרמוניה בין שניהם שלווה וזורמת כמו נחל של אבק עולמות, אני מרגישה שגם אני יכולה לשמור על הרמוניה ביני לבין עצמי, ובדיוק בגלל שזה כל כך חשוב לי אני נלחמת על הכבוד של שניהם בצורה כזאת, במקום להשתדל לא לחשוב על זה יותר מדי כמו יותר מדי אנשים.
מה אנחנו מפחדים למצוא שם, במחשבות על מוות וחיים?
YOU ARE READING
חשבתם פעם על...
Spiritualחשבתם פעם על משהו? ישבתם פעם, וריכזתם את כל תת המודע שלכם בנושא אחד שבו התעמקתם? לי יש יותר מדי זמן לחשוב. אז החלטתי לשתף אתכם בכמה מהמחשבות שעליהם חשבתי בכל מני זמנים, בכל מני מצבים. מקווה שתהנו ותזדהו.
