זה קרה גם לכם?
קמתם בבוקר,
היה לכם יום מלא בחוויות טובות וחוויות טובות פחות, פגשתם אנשים כאלה וכאלה ודיברתם מילים שהתכוונתם אליהן או לא.
ואז לילה, אתם שוכבים במיטה ולומדים משהו חדש מהיום הזה. מתבגרים עוד קצת. צומחים עוד קצת.
זה יגמר בחיוך או בדמעה, אבל בעיקר באהבה.
כי אתם אנושיים, מחכימים,
אתם לומדים וכל כך גאים בעצמכם על זה.
אבל זה אף פעם לא מספיק להם.
בעיניהם אתם פשוט לא.
אתם לא שוכבים במיטה ולומדים משהו חדש, אתם עדיין אותם ילדים תמימים, חשופים, חלשים.
בעיניהם אתם אף פעם לא תהיו בוגרים וכל מה שעושה לכם טוב הוא בדיוק הסיבה.
הצבע בשיער, כמות הצמידים, הפוסטרים על הקיר, בן או בת הזוג. כן זה. זה מה שמעיד על מה שאתם באמת.
לא משנה להם מה העולם הפנימי שלכם,
לא משנה להם מה עברתם היום,
לא משנה להם מה אתם סוחבים בלב כבר חודשים,
לא משנה להם לשמוע שהילד מבחוץ הוא איש בוגר מבפנים.
אין לכם קול,
אין לכם מילה.
קל כל כך לזלזל בכם ולהעביר את זה על סדר היום.
אז אתם שומרים קצת ועוד קצת לעצמכם, לא מספרים יותר חוויות, לא מראים יותר את הציורים, לא שרים יותר בקול או רוקדים בלי מעצורים.
אתם מחביאים את כל מה שאתם באמת כדי שאף אחד לא יגיד בטעות שזה ילדותי.
שלא תרגישו שקצת חופש לנפש שלכם זה טעות, שאתם פשוט לא מתבגרים.
ואז,
בלילה ההוא בסוף היום, במקום לשכב עם אהבה אתם שוכבים עם ריקנות.
מה זה משנה מה למדתי היום? מה זה משנה כבר מה אלמד מחר?
אתם רוצים כל כך להתעלם ממה שהם מכתיבים לכם, להרגיש שהיחידים שצריך להיות להם אכפת ממי שאתם באמת זה רק אתם.
אבל זה חזק ממכם, כי הם מצליחים להשפיע עליכם.
הבטחון שלכם צונח, האמת שלכם מוחבאת.
וזה זה הדבר הילדותי שאתם מרגישים שלעולם לא תתגברו עליו.
היכולת,
לאהוב את מי שאני. להעריך ולהוקיר את כל מה שהצלחתי ללמוד.
היכולת,
לטפוח לעצמי על השכם, לעודד ולחבק את עצמי גם אם אני לגמרי לבד.
היכולת,
לעמוד מולם חשופים.
להיות מי שאתם באמת.
