If I were yours (פאנפיק הנוקמים)

פרולוג

גרייס הייתה מכורבלת על המיטה, חבורות נוצרות לאורך ידיה יחד עם כמה חתכים נוטפי דם. הוא השתמש בבקבוק שוב, הפעם הוא היה בהתקף זעם, היא הלכה למיטה לפני שהוא הגיע הביתה, הוא לא מצא את ארוחת הערב... גרייס קמה לאט לאט, זה היה הקש האחרון, היא חיפשה בארון בגדים כסף שאספה בכאב , דולר אחד נעלם מהמחבוא הקטן שלו מבלי שהוא שם לב, היא ספרה את הכסף שלה, עשרה דולר וקצת כסף קטן. היא הנהנה מניחה את זה באמצע של שמיכה מרופטת, היא לקחה כמה בגדים, הם כולם היו קטנים עליה יותר בשביל ילדה בת שנתיים שלוש אבל לא היה לה אכפת. היא הייתה חייבת לצאת החוצה. היא הכניסה את הכסף לכיס ואת הבגדים לאמצע השמיכה, היא ראתה את זה בטלוויזיה כשאבא שלה היה בעבודה. לעיתים קרובות היא התחמקה כדי לצפות בדברים רק כשהוא היה בעבודה, היא תמיד בדקה שהיא זוכרת את הערוץ שלו, היא זכרה את הפעם הראשונה שהוא תפס אותה צופה בטלוויזיה, הוא השתמש בחגורה לזה. היא קשרה את התיק המאולתר. היא התקדמה חרישית לחדר השינה והוציאה מקל, זו הייתה אזהרה וענישה, אבל נכון לעכשיו זה היה הדבר הכי טוב בשביל זה, היא פתחה בזהירות את הדלת התגנבה החוצה עם התיק שלה ובובת החתלתול הפרוותי שלה, אלברט וסגרה את הדלת מאחוריה.

גרייס רעדה בסמטה בזמן שאכלה את הכריך שלה, זה היה חם והרגיש מדהים בגרון לא היה לה ג'קט, או מעיל, אבל היה לה את השמיכה, אז היא וויתרה על הבגדים הקטנים שהיו לה כדי להתחמם, היא ישבה מכורבלת רועדת בתוך השמיכה זה היה בפברואר אז היה קפוא בניו יורק, היא ראתה בטלוויזיה ענקית שהיום המעלות הכי נמוכות בשנה. גרייס חשבה ללכת הביתה לפני ששקשקה בראש. "ל-לא הוא לא אוהב אותי" היא לחשה מבעד לשיניה הנוקשות, סיימה את הסנדוויץ' שלה וזחלה חזרה מתחת לשמיכה, היא משכה מעליה ניירות עיתון כדי להתחמם יותר, היא ראתה חסרי בית אחרים עושים את זה, האוכל היה בחינם מוכר נחמד הביא לה אותו (בעודו מביט ברגליה היחפות ברחמנות) היא חלקה עם איש חסר בית נחמד בסמוך, הוא צפה בה אוכלת ברעב והלב הקטן והמתוק שלה לא רצה להיות כמו אבא, הוא אכל מולה ורק נתן לה את השאריות שלו. היא החזיקה את אלברט קרוב בשיעול חרישי. היא הרגישה שעיניה נעשות כבדות בזמן שרעדה. איך הטלוויזיה קראה לזה? היפורמתיה או משהו? היא ידעה שזה אומר שהיא ממש ממש קרה... אבל היא לא יכלה ללכת לישון, זה אומר שהיא לא תקום יותר, אף פעם...
ברוס הידק את המעיל קרוב יותר אליו, רועד מעט. אפילו עם הגוף החם שלו הוא קפא! הוא התכופף בסמטה, זה היה קיצור דרך ורוב האנשים נמנעו מללכת בה. הוא נעצר השקיות של האוכל הסיני מתנדנדות קלות, הוא בהה ברגל קטנה מציצה מתחת לערימת עיתונים ; הוא הניח את האוכל בזהירות "אתה יכול אחד" הוא מילמל לאיש סמוך, חסר בית כמובן, האיש נד בראשו.

"אני בסדר , הילדה הקטנה נתנה לי אוכל". אזעקה עברה על פניו של ברוס. "ילדה קטנה!" הוא אמר , האיש הנהן מצביע לעבר הרגל "קח אותה למקום בטוח, דוק, מהר, היא חולה מאוד" הוא אמר. האיש זיהה את ברוס , מה שגרם לו לשמחה שהאיש ביקש ממנו לעזור לילדה; האלטר-אגו שלו היה מוכר יותר ברוס התגנב לעברה ומשך בעדינות את ערימת העיתונים, היא הייתה עטופה בשמיכה קטנה, לא מספיקה בשביל לעטוף אותה לגמרי "שלום", הוא לחש גורם לה לקפוץ, היא הסתכלה עליו בחשש "זה בסדר, אני ברוס, ברוס באנר, אני רופא" הוא אמר ברכות, מביט בשפתיה הכחולות. "אני יכול לקחת אותך למקום חם ונעים עם אוכל לבטן שלך, אבל אני חושב שאת שבעה האיש אמר לי שחלקתם" היא הנהנה.