מכאוב מלכותי

פרק שישי

אני חושבת שזה העניין, עם כל הדברים בעולם, אתה מבין את ערכם רק כשאתה עומד לאבד אותם.
זה די מעניין למען האמת, חלק מתפיסה שהדברים הם אינם כפי שאנו מכירים אותם.

ולכן אני אוהבת את מגריט, עצם מהותו למעשה, הם דברים שאנחנו מכירים אבל למעשה, לא.

כריסטופר נראה מוקסם, יכאב לגלות שאני בעצם אינני אני.

* * *

"נראה לי שהבנתי את זה סוף סוף." אני מסתכלת בו בסקרנות, יש לו חיוך מהוסס בין הנמשים.

"את מה?" אני שואלת, הוא זז מעט לכיווני. הענף תחתינו מתנדנד מעט, כפות הרגליים שלנו זזות בתיאום, נעלי הקנווס שלו בצבע צהוב בוהק.

"את דרך המחשבה שלך, כנראה פיצחתי את אחד מסודות היקום." אני מצחקקת בתגובה אם כי זה נשמע מאולץ, וכריסטופר יודע זאת. הוא מעווה את פניו.

"אנה." אני ממלמלת בתגובה.

"אף פעם אל תעמידי פנים בחברתי." אני מביטה אל ידיו האוחזות בענף המסוקס, הן מתופפות מנגינה שאני לא מצליחה לזהות.

"אני מצטערת," אך למעשה אני לא מבטיחה דבר.

"אז, מה אתה חושב? איך החלל השחור במוח שלי עובד?" הוא לוכד את שפתו התחתונה בין השיניים ומהסס לרגע, מבטו מהורהר.

"אני חושב שבעוד שאנשים אחרים, כמוני, לא רוצים לאבד שום דבר לטובת השכחה, את כבר שכחת איך להרגיש ככה." זה מעניין, אולי הוא צודק. אולי אני כבר לא זוכרת איך זה לפחד.

"אתה מפחד?"
"כן."
"ממה?"
"מאיבוד פיסת השמיים שלי בעולם."