מכאוב מלכותי

פרק ראשון

סיזיפוס רץ על הגלגל שלו, הוא עושה את זה רוב הזמן, כשהוא לא מחוץ בין ידיי.

אני חולה, אני יודעת, אף אחד עוד לא יודע.
אמא לא יודעת, ובעצם אין לי עוד אחדים משלי.
המשפחה שלנו התפוגגה אחרי שאבא נעלם.
אני מטפסת אל אדן החלון ומנדנדת את רגליי, הרוח מרחפת סביבי, זה נחמד.
לא באמת, זה בודד.

האצבעות שלי מעקצצות, מזכירות לי שאני מחזיקה במסילת המתכת של החלון זמן רב מדי, אז אני פורסת אותן ונשענת לאחור, נופלת על המיטה ומעבירה את רגליי מעל לראשי, עד שאני נחבטת לחלוטין ברצפה.
סיזיפוס מסתכל אליי ובעיניו השאלה ההכרחית: "למה עשית את זה?"
אני פותחת את פי ומבין שפתיי יוצאת זעקת כאב מיוסרת.
האנשים חסרי הפנים מסתכלים עליי מהמסגרות, שיפוטיים במגבעותיהן השחורות.

אני חייבת לצאת החוצה.
* * *
אני נכנסת לתוך הרעש המוכר של העיר, על גבי דופק התיק שלי ובתוכו שני ספרים, אחד ריק.
אחד כדי לעצור ולקרוא.
אני מסתובבת במקום כמה פעמים, תוחבת את שפתי התחתונה בין שיניי, אוזרת אומץ להמשיך לזוז, אנשים לא באמת שמים לב, הם עסוקים בלדבר בלי להקשיב.
הנעליים שלי חורקות על המדרכה הרותחת ואנשים כל הזמן חולפים סביבי, הייתי צריכה להתרגל לזה מזמן, אבל אני כמו חור ברעש, מופיעה וכל פעם שוכחת שאני שם.
הדוכנים ממלאים את הרחובות, עונת התיירים מניבה דוכנים חדשים כל הזמן.
דוכן הצבעונים מושך את תשומת לבי, הפרחים האהובים עליי.
אני בוחנת אותם בעין מדקדקת, לאיש הגבוה מאחוריהם יש חיוך עקמומי.
"חמישה מאלו איש הצבעונים." אני מצביעה על קבוצת הפרחים שאני רוצה, חיוכו מתרחב.
"ההולנדי." הוא מוסיף במבטא קליל.
"חמישה מאלו איש הצבעוני ההולנדי." הוא מושיט לי אותם ביד עם אצבעות ארוכות.
"עשרה דולר." אני תוחבת את ידיי לכיסים בתקווה למצוא שטר מקומט, לא תכננתי לקנות כלום.
מאמציי לשווא, אני לא מוצאת אפילו סנט.
"הכל בסדר?" הוא מרים גבה אחת בשאלה.
"אני מצטערת על הטרחה, איש הצבעונים ההולנדי, אני לא יכולה לשלם לך." אני מחזירה את הפרחים אל הדוכן ומסתובבת ללכת.
"היי, ילדה." הוא קורא מאחוריי.
"אנה," הוא מהנהן לעצמו, "קחי." הוא זורק משהו לעברי, זה צבעוני כתום בעל גבעול ירוק ארוך, הוא מקסים.
* * *
העץ הזה נוח יותר משהוא נראה, אני חייבת לציין.
הענפים שלו מסתעפים יחד ויוצרים משענת גבוה מעל הפארק, האנשים עדיין הולכים בלי להיות, הילדים צווחים וצוחקים, האימהות לא מסתכלות, ואני קוראת על העץ הנוח להפתיע הזה.
אם כי אני לא מרוכזת מספיק, אני קוראת את אותה שורה לפחות עשר פעמים.
כך אני יכולה להיות בטוחה שהיא תצוף מתישהו ולא אזכור מאיפה.

"אנה?" מישהו קורא למטה, ליד הענפים הקרובים יותר לגזע.
אני תוחבת את ראשי לשם והוא נבהל, יש לו נמשים על כל הלחיים.
"מה?" ההלם על פניו מתעקש להשאר, שפתיו פתוחות קצת, כאילו רצה לומר משהו, זה די חמוד.
"את אנה?" אני מגלגלת עיניים ומחייכת חצי חיוך סרקסטי, כזה שהתאמנתי עליו עשרות פעמים מול המראה.
"זה מה שכתוב על התיק שאתה מחזיק, לא?" הוא שומט את התיק שלי אל האדמה שמקיפה את העץ, הוא מתמלא בכתמי אדמה רטובה.
"תרים אותו." הוא נראה כאילו הוא מתכוון לשאול שאלה נוספת.
"תפסיק לשאול אותי אם אני אנה אחרי שקראת בשמי והופעתי, מן הסתם, ותרים את התיק המאוד יקר שלי מהאדמה המלוכלכת שעליה זרקת אותו בלי כל התחשבות." הוא נראה קצת מבולבל ומחייך חיוך מבויש, ועדיין, לא מרים את התיק.
"אם אצטרך לרדת אחרי שלקחו לי לפחות עשר דקות לטפס לכאן אתה תצטער על כך." אני נשמעת די מאיימת, אפילו שאני די קטנה, אבל הוא לא יודע את זה, הוא רואה רק את הפנים הזועמות שלי.
הוא ממהר להרים את התיק ומנער ממנו את האדמה שדבקה בו, אני קופצת למטה, אני מרגישה את הנחיתה בכל הגוף.
"את די מוזרה."
"איך קוראים לך?" הוא מאדים והנמשים שלו נראים כאילו יעלו באש.
"כריסטופר, את לא החלטית במיוחד אנה." אני שוב מחייכת את חצי החיוך היודע- כל שלי.
"צעד איתי כריסטופר." הוא מדביק את צעדיי.
"רוצה לשמוע סוד?"
"את רואה, כשאת אומרת דבר כזה, אני לא יודע אם את באמת מתכוונת לזה," אני משתיקה אותו כשאני מניחה אצבע על שפתיו.
"אני תמיד מתכוונת למה שאני אומרת ולמתי שאני אומרת, עכשיו," אני עוצרת בבת אחת והוא נתקל לי בגב, "את רוצה לשמוע סוד?" הוא מחייך חיוך של שיניים. רוב באנשים מחייכים בפה סגור, ככה יודעים שהם לא באמת מתכוונים לזה.
"אני אשמח לשמוע סוד אנה."
"אני חושבת שאתה תהיה חבר טוב."

היי אנשושים שלי, כן, זה מכאוב מלכותי, לא, אני לא יודעת מה אני חושבת עליו אני צריכה שתגידו לי.

תודה:-)