חופש הגדול האחרון והערב הראשון שלו.
ג׳ינס עם כמות קרעים שלא משאירה בד של ג׳ינס וחולצת בטן שמבליטה את הצבע הלבן שמתעקש להתכהות. אני בדרך כלל לא אוהבת להתלבש חשוף אבל הערב הראשון של החופש הגדול האחרון והתעורר בי החשק לחשוף את העור בשיא שנות נעוריו. אני מסרקת את השיער בפעם האחרונה בידיעה שבעוד כמה שעות הוא יהפוך לרעמה שבקושי נוכל לקרוא לה שיער. אני יוצאת בסגירת דלת עדינה מהבית, מכניסה את המפתח בתקווה שאולי הפעם הוא לא יאבד לי ומוציאה מהמחבוא את בקבוק האלכוהול שקנו בשבילי היום, חברותיי חיכו לי בקוצר רוח מחוץ לבית וידעו שהלילה לפנינו הולך להיות ארוך למדיי.
״ליאן!!״ הדר צועקת לעבריי ועינייה הירוקות בוהקות גם בחושך.
״היי הדרוש, היי בנות, למדתן היום לבגרות האחרונה?״ וחיוכי הבולט הופיע על פניי או לפחות הרגשתי כך.
״כן, טיפה.״ סיוון הסתכלה לעברי וחזרה שוב למסך הפלאפון לבדוק עם הבן אדם שהיא לא מוכנה לשחרר ראה את הסטורי באינסטגרם. ״עזבי אותו כבר״ נועה אמרה, ״בואו נתחיל ללכת, שלא נאחר לההסעה..״ נועה תופסת את ידה של סיוון לכיוון היעד שאליו אנחנו צריכות להגיע. הבנות האלה הן הילדות הכי טובות שיכולתי למצוא להיות בחברתן, הסביבה חושבת שאני בדיוק כמוהן, עם רקע נקי, עם תמימות ובלי חרטות אבל ליאן זה שם של בלגאן. הדר ואני חברות מכיתה ה׳ כשעברתי מרמת גן לפה, זכרון יעקב, היא לקחה אותי בהפסקה שישבתי ליד המורות מחפשת שמישהי תתפוס לי את היד ותציע לי לשחק, וזאת הייתה היא. היינו יושבות בפארק השעשועים בסוף הרחוב שלה תמיד לאחר סיום יום הלימודים ושם היא הייתה מספרת לי את הסיפורים הכי כמוסים שלה ואני תמיד נועלת את שלי מאחורי הלב, כי לשם אף אחד לא מגיע. את סיוון ונועה הכרתי השנה, את סיוון אי אפשר לתאר אבל היא עם הלב הכי טוב שאני מכירה ונועה? נועה אם אתה לא מוצא נייר דבק היא לעולם לא תפסיק לדבר ויש אותי, ליאן. ואפילו מעצמי אני מסתירה סודות.
אנחנו נכנסות למיני בוס הצפוף, יושבות במושב האחורי ומתחילות להריץ חוויות על האירועים האחרונים שלא יצא לנו לספר אחת לשנייה, על החבר החדש של נועה, על האהבה הנכזבת של סיוון ועל הפנים החולפים והשבים שמופיעים להם בחיינו ולבסוף על הציפיות שיש לנו לקראת הערב הראשון לחופש האחרון. המיניבוס מוריד אותנו באזור התעשייה שלא היה מוכר לי כלל וריח האלכוהול חדר לראותיי והבחנתי שאני לא היחידה שמריחה זאת. ״דנדן״ אני קוראת לעבריי ילד מבית ספרי, ״מה, תרנגולת?״ אני מצחקקת והולכת לכיוונו, ״איפה אתם שותים?״ אני מחייכת ומסתכלת על השקית הכבדה שהוא מחזיק, ״נמצא איזשהי פינה, יש בטוח ליד המסיבה,״ הוא שולח נשיקה באוויר, מסתובב ומנסה לתפוס את קצב ההליכה של החברים שלו. אני מסמנת לחברותיי לבוא לקראתי ואנחנו מחפשות פינה רגועה להכניס את הנוזל החריף שהולך להוביל את הלילה, אבל ״למרבה הפלא״, לא מצאנו אחד כזה, היה פארק שעשועים שכל הנוער שנמצא שם היה בדיוק מאותן סיבות שאני וחברותיי נמצאות.
בין כל הילדים והעיניים הנועצות שלהם עם האלכוהול שעלה לראשם, מצאנו ספסל שעוד לא התלכלך מקיא של הנוער החרמן, הוצאנו את הבקבוקים ואת המיץ שיעביר את הטעם. כל אחת מחזיקה את הנוזל שהולך להביא לנו צרות ונושאות נאום שתהיה לנו הנאה עילאית הלילה אבל אני מכירה את עצמי והטעויות מחכות בקוצר רוח ללחוץ את ידי ולהכיר לי את שמם, אני לא אוהבת אלכוהול, אני גם לא בעד זה אבל אני עדיין פוגשת אותו כחבר, הוא החבר היחידי שמכיר אותי, את הסודות שאני מסתירה כל כך הרבה זמן וכל כך עמוק בבטן, הוא נותן לי לשחרר את הלחץ בדרך שונה אבל איתו באים ההשלכות שלפעמים ביום למחרת אני מסרבת לצאת מהמיטה ומתחמקת להתעמת ממאורעות הלילה אמש אבל אם האלכוהול מקבל אותי כמו שאני, למה שזה לא יהיה הדדי?
אחרי שלושה שוטים שגורמים לצחוקים בלתי פוסקים להיות ביני ובין חברותיי ולמשוך בנים כמו מגנט שמבקשים את שם האינסטגרם כמו שאיש שמבקש מים אחרי שטייל במדבר במשך שבוע ימים. כמובן שהסכמנו כדי להעלות את מספר העוקבים והבנים מאושרים עם עוד טיפת אגו נוספת בגופם. לאחר סיום השתייה החוויתית וה״לחיים״ הצווחני של נועה, הכבד שלנו השתכנע והלך להפסקת משמרת. רצנו בעליזות ובקלילות לשערי המועדון ובמבטים חטופים לעבריי הבנים. נכנסו למוזיקה החזקה ומיד הרגשנו את חום הגוף שמילא את המועדון ולריקודים המשחררים של השיכורים הנהנים.
ביום טוב שלי, אני נכנסת לשלווה עצמית, למין בועה רכה ומרופדת, ביום רע שלי, אני שולחת קוצים לכל מי שעינייו נופלות על שלי וכשאני תחת השפעת אלכוהול הימים הטובים והרעים מחליטים לשתף פעולה, הם באים בגלים וכשהם מתנגשים, הם מתחבקים.
המוזיקה חדרה לאוזניי והתחילה להרקיד את הדם שזרם לי בגוף, הזיעה התחילה לבצבץ בגופי ולהבריק את עורי. נתתי לאלכוהול ולמוזיקה להרקיד את גופי, עצמתי את עיניי והשתחררתי אך ברגע שפקחתי את עיניי, לא מצאתי אף אחת מהחברות שלי, לא את נועה, סיוון או הדר. מצאתי את עצמי דחוסה בין אנשים שעסוקים בשלהם וסוללת הפלאפון שלי ממזמן שבקה חיים. ניסיתי להדחס בין האנשים ולמצוא מקום בו אוכל לשבת, התחלתי לאבד תקווה עד שהתנגשתי במדרגה והשתחטתי על הרצפה, צוחקת בקולי קולות. אני מרגישה את פניי מאדימות מבושה על הנפילה ותוהה לעצמי לכמה שניות ספורות עם מישהו תיעד. נלחמתי עם גופי לעלות חזרה אל מצב עמידה אבל הגוף היה נגדי עד שהרגשתי שני ידיים מרימות את גופי ומניחות אותי על הספסל במועדון שהבחנתי בו לכמה שניות כשנכנסו לראשונה לתוך המועדון. לא הצלחתי להבחין בפניו של ״איש הידיים״ אבל חייכתי את החיוך הכי גדול שהצלחתי להוציא, ״תודה!״ צעקתי לעברו,
״צריכה מים?״ הקול מ״איש הידיים״ שאל אותי,
״לאלא, אני בסדר גם ככה.״ צחקקתי ונשכבתי על הספסל.
״אני בבר אם את צריכה משהו!״
״למה בבר? מה יש לך לעשות שם?״ גופי השיכור ניסה לפתח שיחה כושלת.
״כי אני הברמן לשתייה החריפה״, ניסיתי להתיישב לנסות לראות את פניו שוב פעם, ״מה שאת לא היית צריכה לשתות״, הוא הכריז לפניי, אך התעלמתי.
״אז אולי תביא לי שוט?״ ניסיתי לעשות את הפלרטוט האלגנטי שלי,
שמעתי גיחוך יוצא מגרונו של ״איש הידיים״, ״נראה לי סיימת להיום צעירונת.״
YOU ARE READING
Shot Of Secrets שוט של סודות
Roman d'amourכמה שוטים של אלכוהול ייגרום לכם לפתוח את הפה ולהגיד את האמת שאתם כל כך מפחדים ממנה?