וואנשוטים

1

*לא ערוך

סיפור ראשון, מקווה שתהנו, הוא על תאליה גרייס.

טוב,  אז הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהפכתי לעץ הוא אותי רצה עם אנבת' לוק וגרובר במעלה גבעה,  מאחורינו הייתה להקה של כעשרים כלבי שאול ענקיים שרצו להרוג אותנו.  גרובר צעק לעברינו "תמשיכו לרוץ",  תפסתי לאנבת' ביד ומשכתי אותה,  לוק כמעט הגיע וגרובר היה ממש מלפנינו.  אני ואנבת' רצנו וכמעט הגענו,  אבל כשהסתכלתי אחורה ידעתי שהמצב כבר אבוד,  כלבי השאול התקדמו וידעתי שעוד מעט יסיגו אותנו.  עצרתי במקום והסתובבתי לעבר המפלצות ואמרתי " אנבת',  רוצי אני תכף באה" אנבת' לא רצתה לעזוב אותי,  אבל גרובר ששם לב שעצרנו,  הסתובב גם,  תפס לאנבת' ביד ואמר לי " תאליה את חייבת לבוא",  "לא" אמרתי "תמשיכו אני כבר באה",  הוא הביט בי במבט עצוב ואמר " את גיבורה תאליה,  תשמרי על עצמך",  "לכו כבר" צעקתי הם החלו לרוץ ואני שלפתי את אייגיס- המגן שלי,  הכלבים שכבר כמעט הגיעו אלי נרתעו,  אך לאחר שניה התאוששו והמשיכו להתקדם,  שלפתי את סכין הציד שלי והתקדמתי לעברם.  תקפתי את הכלב הראשון והוא התפוגג לאבק מפלצות,  הכלבים הבאים הסתערו,  חבטתי בהם באייגיס ושיספתי אותם בסכין- עוד אחד ועוד אחד,  אבל הם היו רבים מדי התחלתי לסגת לאחור בעודי מנסה להתגונן,  המשכתי להרוג אותם,  ניסיתי הטעיות, מהלכים אבל היה נראה שהם פשוט לא נגמרים.  אחד מהם הצליח לנשוך אותי במותני לפני ששספתי אותו,  התקפלתי מהכאב,  ניסיתי להמשיך להלחם,  והצלחתי להדוף אותם ולהרוג עוד כמה אבל הכאב שבמותני היה גדול מדי.  התיישבתי על האדמה בראש הגבעה והסתכלתי למטה.  ראיתי שדות תות,  בניין כחול וגדול עם מרפסות,  ראיתי ביתנים שכל אחד היה שונה מהאחר,  ראיתי גם אמפי ומדורה בוערת.  המחנה נראה כמו מקום נעים לשהות בו.  הסתכלתי לעבר כלבי השאול וראיתי שנשארו רק שניים,  הם התקרבו לעברי בריצה,  לא ידעתי מה לעשות.  לא יכולתי לקום ולא היה לי אמברוסיה ונקטר,  אז עשיתי את הדבר שאני הכי שונאת לעשות,  התפללתי לאבא שלי.  הכלבים המשיכו להתקדם ואני המשכתי להיות פצועה שמתפללת לאבא שלה,  ידעתי שאיבדתי יותר מדי דם והרגשתי איך אני מתחילה לאבד את ההכרה.  ואז,  כשהכלבים היו במרחק של שתי מטר ממני,  ברק ירד מהשמיים והפך את כלבי השאול לאפר צהוב ומגעיל.  תודה אבא חשבתי בליבי.  בשלב זה כבר ידעתי שאולי ניצלתי מלהיטרף על ידי כלבי שאול מרושעים אבל גורלי נגזר עמדתי למות.
שנאתי את המפלצות האלה,  את כולן,  את האירניות,  את הקיקלופים,  את הגורגונות,  את כלבי השאול,  את כולן,  כל מפלצת שנלחמתי בה וגם כאלו שלא,  מפלצות גדולות ומפלצות קטנות,  כולן גרועות,  כולן רעות וכולן הורגות חצויים.  הבטחתי לעצמי שכל החיים וגם אחרי שאני אמות (מה שלא היה רחוק)  אני אגן על חצויים ואהרוג מפלצות. התחלתי לראות את חיי חולפים לנגד עיניי ראיתי אותי בגיל שלוש משחקת בסכיני מטבח ואת אמא שלי עומדת בצד ומסתכלת, כאילו לא אכפת לה שיקרה לי משהו, ראיתי את אמא שלי גוזרת לי את השיער בגיל חמש לתספורת קצוצה, מכוערת ולא אחידה.  ראיתי עוד קטעים מהעבר שלי,  כשהייתי ילדה,  קטעים שלא רציתי לזכור,  דברים שרציתי לעזוב.  ואז ראיתי אותי מחזיקה את אחי הקטן,  ג'ייסון,  כשהוא נולד,  אלו היו קטעים שדווקא כן רציתי לראות,  זה היה עצוב וכואב אבל אהבתי אותו כל כך,  צפיתי באמא צועקת עליי על זה שנתתי לג'ייסון לאכול מהדק סיכות, ראיתי את אמא שלי בוכה על שג'ייסון מת,  ראיתי אותנו רבות (נהגנו לעשות את זה הרבה),  ראיתי את היום שברחתי מהבית, פוגשת את לוק,  הוא היה חבר אמיתי,  כמו אח,  צפיתי ביום שמצאנו את אנבת' הקטנה,  שלוק נתן לה סכין, ראיתי את כל המסעות שעברנו יחד,  את הפעם ההיא שנכנסנו לבית של לוק (עדיין יש לי סיוטים מזה),  היינו כמו משפחה,  בנינו מחנה,  הבטחנו הבטחות,  שלעולם לא נעזוב זה את זה, ראיתי את היום שגרובר מצא אותנו וצפיתי במסע שלנו לעבר מחנה החצויים,  ראיתי את כל המפלצות שנלחמנו בהן בדרך,  את המערה של הקיקלופ,  איך שהוא תלה אותי ואת לוק הפוך ואנבת' הצילה אותנו,  ועד לרגע הזה.  שמעתי את אנבת' צורחת בשמי,  ומתי.
כשפקחתי עיניים חשבתי שאני בשאול כי הכול היה חשוך,  אבל כמעט מיד הבנתי שלא,  לא היה שם ריח של מפלצות או של מוות,  היה שם ריח של טבע.  כמו אדמה לחה,  פירות, דשא ופרחים. ואז הבנתי איפה אני או יותר נכון מה אני. אני לא יודעת איך אבל פשוט ידעתי. הייתי עץ,  עץ אורן.  יכולתי להרגיש את השורשים שלי גדלים,  יכולתי לדעת מתי סנאים מטפסים על הגזע שלי,  מתי הענפים שלי זזים- כמו רוח בשיער,  הרגשתי בני אדם נשענים עלי,  מטפסים,  נלחמים לידי.  זכרתי את ההבטחה שלי להגן על חצויים.  וידעתי מה לעשות,  דמיינתי חומה שקופה שמקיפה את המחנה,  מגנה עליו מפני מפלצות ובני אנוש (רגילים) שרוצים להכנס.  הרגשתי איך החומה נפרשת ומגנה על החצויים,  איך היא נקשרת לכוח החיים של העץ,  וידעתי
שהצלחתי לקיים את הבטחתי- המפלצות לא יטרידו יותר את החצויים אלה,  וגם לא בני אנוש לא צפויים. 

                             * * *
אני לא יודעת כמה זמן עבר,  דקות,  שעות או שנים.  תיארתי לעצמי שהזמן עובר אחרת כעץ.  אבל יום אחד הרגשתי כאב עז,  באיזור הגזע,  כאילו מישהו נעץ שם פגיון עם רעל,  הרגשתי את הכאב מתפשט,  חודר לתוכי ומנסה להרוג אותי (כמו שרעל אמור לעשות).
הרגשתי כאילו הנשיכה של כלב השאול חוזרת לדמם. העץ שלי גסס, אני גססתי.  היו רגעים שהרגשתי יותר טוב,  תיארתי לעצמי שאלו הסאטירים שמנגנים כדי להציל אותי,  אבל ידעתי שזה לא יעזור הרבה,  בסוף אני אמות.
ואז אחרי כמה זמן,  של סבל,  הרגשתי שמישהו תולה על הענפים שלי משהו,  משהו חמים ונעים, ופתאום התחלתי להרגיש יותר טוב,  העלים הכמושים שלי החלו להיות יותר ירוקים,  הרעל החל לצאת מהעץ,  הרגשתי יותר חיה,  כאילו אני יכולה לעשות הכל,  הייתי שוב בריאה. ופתאום כבר לא הייתי עץ,  הייתי תאליה,  חיה ונושמת,  מצמצתי כמה פעמים,  זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, גיליתי שאני יושבת ליד עץ אורן,  עץ שהיה פעם אני,  מולי עמדה נערה בערך בגיל 13, היא לבשה שריון קרב מלא והיה לה שיער בלונדיני גלי,  ועיניים אפורות כמו ענני סערה- אנבת'.
לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה אנבת' התחילה לצעוק לעזרה,  אחרי כמה דקות הגיע חצי אדם חצי סוס- קנטאור,  על גבו היה נער,  עם שיער שחור ועיניים ירוקות כמו ים,  אחריהם הגיעו עוד כמה נערים ונערות לבושים בתרכובות מוזרות של שיריון קרב ופיג'מה. אנבת' נראתה חיוורת,  כאילו בכל רגע היא עומדת להתעלף, היא רצה לקנטאור ואמרה לו "זה... היא... פתאום הופיעה שם..." ואז הנער עם העיניים הירוקות ירד מהקנטאור והתקדם לעברי,  "פרסי, חכה!" הקנטאור צעק לעברו,  אבל פרסי לא הקשיב לו הוא קרע לצידי,  מאחוריו זיהיתי את הקול של גרובר אומר ביראה "זה באמת קרה,  אני לא מאמין",  פרסי הניח יד על המצח שלי ואז אמר " היא צריכה נקטר ואמברוסיה" הוא תפס בכתפיי והרים אותי לישיבה,  הראש שלי היה מסוחרר ולא יכולתי להחזיק אותו אז הוא שמטתי אותו על הכתף של פרסי,  "נו כבר" הוא צעק "מה עובר עליכם? בואו ניקח אותה לבניין המרכזי." אבל אף אחד לא זז, הם נראו המומים,  אז ניסיתי לדבר,  נשמתי נשימה עמוקה,  השתעלתי ואמרתי "מי-"
"אני פרסי,  הכל בסדר" הוא אמר
"נהרגתי"
"לא" הוא הבטיח "את בסדר,  איך קוראים לך? "
"אני תאליה" אמרתי "בת זאוס".

זה הסיפור, מקווה שנהנתם.

קרדיט ל ElitGabay על התמונה
תעקבו ותקראו את הספר השני שלי
(ספר הטמטום)

ביי!