שאני מגלה שאני חצוייה
הייתי בדרך הביתה כמו כל יום שני אבל הרגשתי כאילו מישהו עוקב אחרי.
כשהגעתי ביתה גילי שכול הבית הפוך ונראה כמו אחרי מלחמה, "אמא? הכול טוב?" שאלתי מודאגת הולכת לכיוון המטבח בחיפוש אחרי אמי.
"ניקולס זאת את?" שמעתי תשובה מכיוון החדר שינה של אמי "כן… מה קרה פה?"
ראיתי את אמי יוצאת הארון של החדר שנה שלה ובאה לכיווני. "אני צריכה לדבר איתך אבל קודם תכנסי למכונית" היא אמרה, הלכתי איתה למכונית ושוב הרגשתי כאילו מישהו עוקב אחרי. זה היה מוזר, יותר מוזר ממה שאני רגיל אליו ואני רגילה לממש ממש מוזר!
"את זוכרת איך תמיד רצית לדעת על אבא שלך יותר ואמרתי לך שאין מה לדעת ושהוא מת בזמן שירות בצבא והגופה לא נמצא אז אין קבר…" היא שאלה בזמן שמכונית נסעה לכיוון צפון, יש אל הגבעה ממולנו.
"כן… את טיפה מדאיגה איתי. לאיפה אנחנו נוסעות?"
"לבית החדש ואולי גם תפגשי שם את אבא…"
"מה?! אבל הוא מת לא?" שאלתי מופתעת, עדיין לא מצליחה לעקל את כל מה שקרה.
"אז זהו שאבא שלך לא בדיוק יכול למות… הוא דיי אל המוות, האדס, ואני לוקחת אותך למחנה החצויים...
יש שם עוד מלאה ילדים כמוך שההורים שלהם הם אלים ופה את תיהיה מוגן ותכירי חברים חדשים"
היא אמרה והרגשתי כמו בחלום אבל עדיין התחושה של מישהו שעוקב אחריינו לא עזבה אותי
"ומה איתך? להיות מיגנת ממה בדיוק?" שאלתי מנסה להבין מה קורה ולמה חיי קורסים עליי
"מה נשמע?" שמעתי פתאום מאחורה, הסתובבתי וראיתי שישב שם סם, אחד החברים הכי טובים שלי
"מה סם עושה פה?" שאלתי כאשר קלטתי שהרגליים שלו זה כמו של תיש "ומה קרה לו ברגליים?"
"סם הוא קנטאור ואת תיהיה מוגנת ממפלצות ואני הולכת לגור בבית בסן פרנסיסקו. וזה סוף הדיון את תעשי מה שיומרו לך שם ותקשיבי לסם" אמא שלי אמרה עם קול אדיש, אני לא יודעת איך זה עצלכם אבל אצלנו במשפחה כאשר אמא שלי אומרת משהו אין ויכוחים ואני עושה את זה בלי לשאול שאלות נוספות.
עגנו למחנה ונפרדי מאמי ובמחנה הכירו בי כבת האדס. הכול התקדם מהר ולקח לי מלאה זמן להבין את כל מה שקרה אבל בסוף הבנתי ובחגים וחופשות או סופשים לפעמים אני אצל אמא.
ככה אני גיליתי שאני חצוייה.
_______________________________________ זה חלק פחות טוב שלי....
תגידו לי עם אהבתם אותו או לא ותצביעו
#ניקואאוט
