מהי אהבה?

פרק 10- הקלה.

אמא שלי נשקה לי קלות על מצחי, כדי שאתעורר, פקחתי את עיניי וחייכתי אליה, עכשיו כנראה שש בבוקר היא מאורגנת וממהרת לעבודה.

"בוקר טוב" אמרתי, וחייכתי אליה. מודה כל יום שיש לי את אמא שלי.

"בוקר טוב, עכשיו אני ממהרת ורציתי רק להעיר אותך, אבל את עוד תצטרכי לתת לי דין בנוגע לנער שישן לנו בסלון" אמרה חצי נוזפת, חצי מחייכת בשובבות אליי, ויצאה מהחדר.

אלוהים, איך אסביר לה? אוף.

קמתי מהמיטה , נכנסתי למקלחת והתארגנתי, התלבשתי במהירות, ויצאתי מהחדר.

הלכתי לסלון, וראיתי את תומאס עדיין ישן, השעה כבר שבע בבוקר הוא חייב לקום, שלא נאחר, משכתי ממנו את השמיכה, וצעקתי שיקום.

"תעזבי אותי, חסרת לב תחזירי את השמיכה, חמש דקות אני קם" אמר חצי ישן חצי ער.

"אין לנו זמן קום!" אמרתי בעצבנות, הוא קם והתלונן, "לך לשירותים תתארגן, אין לי בגדים להביא לך" אמרתי כי ראיתי את החולצה שלו מלוכלכת עם קיא, יש לי רק בגדי נשים בבית.

"את לא יכולה להלוות לי חולצה של אבא שלך?" שאל תומאס.

אבא שלי, הפשטות שבה אמר את המשפט הזה, אבא שלי שחסר לי כבר עשרה חודשים, שתמיד היה, נתן, ועשה, אני כל כך מתגעגעת אליו, מין חור בלב שאף פעם לא יתמלא, חוסר של האבא שלי, הגיבור שלי, זה שלימד אותי איגרוף כדי להגן על עצמי במקרה הצורך, מה הייתי נותנת בשביל עוד חמש דקות, עוד חמש דקות אחרונות איתו, דמעות הציפו את עיניי.

"כדור הארץ לאמילי?" אמר תומאס, ומנופף בידיו.

"לא אתה לא יכול לקחת חולצה מאבא שלי!" אמרתי, יותר נכון צעקתי, עדיף שתומאס הזה לא ידע שום דבר בקשר לחיי.

"אוקי אוקי, לא צריך לצעוק" אמר, התקדם לכיוון הדלת, והוריד את החולצה "אני פשוט אלך בלי חולצה עד שאקח מהמזכירות בבית ספר" אמר וקרץ לי.

דמעה נפלה לה מעיניי, למרות שכל כך ניסיתי לעצור, ניגבתי אותה במהירות, שתומאס לא יראה.

"אני לא מאמין" אמר בדרמטיות רגע לפני שיצאנו "את כל כך מתרגשת לראות אותי בלי חולצה עד כדי דמעות? ידעתי שאת חולה עליי" אמר.

יצא לי גיחוך קטן מפי "אתה משהו מיוחד תומאס גרין" אמרתי בציניות.

"אני יודע" אמר לי, כשנעלתי את הדלת של הבית.

"בוא נזדרז לפני שהאוטובוס יעבור" אמרתי לתומאס שיצאנו מהבית.

הוא פתאום פרץ בצחוק גדול "מתוקה, אני לא נוסע באוטובוסים, המכונית שלי פה" אמר והצביע על מכונית פאר אדומה עם גג פתוח.

מכונית שמתאימה לבעלים שלה, גילגלתי את עיניי, למזלי הוא לא ראה את זה "אני אוותר על התענוג הזה ואסע באוטובוס" אמרתי לו, זה מה שחסר לי עוד זמן איתו.

"איך שאת רוצה" אמר לי "היה תענוג לבלות איתך את הלילה" צעק בקולי קולות, שכל מי שעבר ברחוב שמע.

אלוהים כל כך הובכתי, "בא לי להרוג אותך" אמרתי לו שהוא נכנס למכונית שלו, הוא רק חייך וקרץ.

הלכתי בעצבנות לתחנת אוטובוס, התומאס הזה גם עושים בשבילו, ואפילו תודה הוא לא אומר!

לצערי פספסתי את האוטובוס, הכל בגלל התומאס הזה, ועכשיו שבע ארבעים, אני בדוק אאחר, התיישבתי בתחנה בעצבנות.

צפצוף ארוך וחזק נשמע ליד התחנה, צפצוף של מכונית שהבהיל אותי כהוגן. הסתכלתי לראות מי הבן זונה שמצפצף ככה, ובחיי שלא הופתעתי לראות אותו, עם החיוך הזחוח הזה שלו, והשוויצריות האופיינית לו, מחייך אליי ומרים גבה בשאלה.

"את בטוחה שאת רוצה לוותר עכשיו על התענוג הזה?" אמר תומאס, מתגרה בי.

עוד שנייה אחת איתו, ואני מתחרפנת, "עדיין מוותרת" אמרתי, אין מצב שאת עושה את זה.

"וככה לאחר לבית ספר? ועוד תלמידה חדשה? לא חבל? כל כך מהר לעשות רושם שלילי?" אמר לי, וחייך.

אני שונאת את זה שהוא צודק, חייכתי אליו שעלה בראשי הרעיון.

נקודת מבט תומאס:

"טוב, צודק" אמרה אמילי והתקדמה לכיוון המכונית, חייכתי לעצמי, עדיין יש לי את זה, הילדה הזאתת כל כך הולכת להיות שלי.

אני לא זוכר מה קרה בדיוק אתמול, אבל השתכרתי כל כך, והדבר היחידי שאני זוכר, שהייתי חייב לדבר איתה, לא זוכר אפילו למה, והכי אני זוכר את הנשיקה, הטעם המתוק של שפתיה, מה את עושה לי אמילי סאייר?

פתאום בדרכה למכונית, היא נפלה, ונפלטה לה צרחה מפיה, הלב שלי החסיר פעימה, תוך שנייה יצאתי מהאוטו, לראות אם היא בסדר, התקרבתי אליה, רואה שהיא מחזיקה את רגלה ומייללת בכאב.

"מה קרה?" שאלתי לא מבין, והיא הסתכלה עליי בעצב, העצבות הזאת שהשתקפה מעיניה, גרמה לי לכאב, לרצות להגן עליה, היא סימנה לי לשבת לידה על המדרכה, "את בסדר?" שאלתי אותה תוך כדי שאני מתיישב לידה.

פתאום היא חייכה אליי, בחיוך שובב, לא הבנתי לרגע מה קורה פה ואז היא רצה למכונית, למושב של הנהג.

אף אחד  לא נוסע במכונית שלי בחיים, הילד האחרון שרק התיישב על מושב ההגה, פוצצתי אותו במכות.

אבל התגובה הראשונה שלי, לא הייתה כעס, אלא משהו אחר, הקלה, הקלה על כך שהיא בסדר, ולא קרה לה כלום. מה נהיה ממני.

"אם אני אסע במכונית הזאת, עם חתיכת פוץ בלי חולצה לידי, אז לפחות שאני אנהג" אמרה מחייכת, חגורה במושב הנהג, ומוכנה לוויכוח סוער על כך.

"את משהו מיוחד אמילי סאייר" חזרתי אחרי המשפט שלה, שאמרה כלפיי, נכנסתי למושב שליד הנהג. "בבקשה תנסי לא להרוג אותנו" אמרתי וחגרתי חגורה "אני רק בן 18, יש חיים שלמים שאני רוצה לחיות" אמרתי לה, וראיתי את ההלם בפנים שלה, כנראה ציפתה לוויכוח סוער.

כל הנסיעה הסתכלתי עליה, היא חייכה חיוך ענקי, בפעם הראשונה שאני רואה את החיוך האמיתי והגדול והמאושר שלה, היא שמה שירים וצרחה אותם בזמן שנהגה, וצחקה תוך כדי.
היא הייתה נראית כל כך מאושרת, וכשהיא הייתה מאושרת ושמחה ככה לידי, גם אני הפכתי להיות כמוה, באושר שלה היא הפכה אותי גם למאושר.
אלוהים אמילי אני רוצה תמיד לעשות אותך מאושרת ככה.