רק שנתיים..

פרק ראשון-שיער כבשה

קמתי בבוקר כרגיל עם ההרגשה שהיום הולך להיות יום שגרתי כלומר גרוע ומשעמם, יצאתי מחדרי לכיוון השירותים התחלתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים ניגבתי אותם ומולי במראה נעמדה אותה ילדה עם גבות ארוכות ומוזרות, האף המאוד שמן שלי והשפתיים הענקיות והמגושמות שלי.

הדבר היחיד שכן אהבתי וגם את זה באופן חלקי מאוד הוא את העניים שלי או ליתר דיוק את הצבע עניים שלי מעיין כחול כזה ירוק, אבל הם היו גדולות, גדולות מידי ולא אהבתי אותן בכלל. שלא לדבר לדבר על עור הפנים המוזר שלי כלכך הרבה נמשים וחצקונים בעיקר על האף שרק מבליט אותו יותר. המשכתי במשימה הבאה והיא לסרק את הגוש הזה שנמצא על הראש שלי או בכינוי הנפוץ יותר שלו שיער הוא אף פעם לא יסתדר או מסתדר והיה כמו של כבשה מנופחת. לאחר מכן ירדתי למטה כדי לאכול משהו ומצאתי את הפתק הרגיל מאמא.

היא משיארה לי כל יום שני ושלישי פתק, או איך שאני קוראת לזה התנצלות מתיימרת בכתב כל פתק מדבר על אותו נושא פשוט בדרך שונה הפעם היה כתוב "לפשוש הקטן שלי לבונבון המתוק של אמא הנה אני מוצאת את עצמי נורא מצטערת על כך שאת שוב צריכה לקרוא את הפתקים המעצבנים שלי במקום לקבל חביתה טרייה, נשיקות אוהבת המון אימוש " אימא שלי לפעמיים יכולה להיות כזאת קיצ'ית שזה מעצבן אותי, בעיקר בבקרים אני בטוחה שלא קיבלתי את זה ממנה כי אני מעדיפה לצפות בסרטי אימה מאשר בכל מיני קומדיות רומנטיות מגוחכות, לדעתי הן כולן דומות, מדברות על העלמה במצוקה שצריכה את עזרתו של האביר על הסוס שכולנו יודעות שהוא לא באמת קיים, חוץ מזה אני ואימא ממש שונות מאוד סיבה אימא מאוד יפה ותמיד היו לה הרבה מחזרים ואנשים שאהבו אותה, למרות כל המזל הרע שהיה לה עם אבא היא ידע להסתדר, ותמיד היה לה יותר קל לעומתי, ולי לא היה חבר, ואני לא יפה ואין לי שום קשר רומנטי או חברי עם מישהו. בעצם אם מישהו יהיה חבר שלי הוא יהפוך לבדיחה של הבית ספר ביחד איתי, למרות שהייתי שמחה אם היה לי איזה מישהו.

לא מדברת על מישהו ספציפי.. לא בכלל לא רק הקראש שלי מבערך אמצע יסודי.. קוראים לו בן והוא עבר לכאן בכיתה ד' עם אחותו התאומה, ההורים שלו מצאו עבודה טובה יותר כאן. אבל לבן, כבר מאז היו לו מלא חברים.. רק מאז שהוא הגיע, גם אני והוא התחברנו ממש התחברנו, נפגשנו כמעט כל יום אני הוא ואחותו התאומה. אבל יום אחד עשיתי משהו ממש מטומטם כמו שאני תמיד עושה והורסת הכל ואז הוא ירד עליי.. על השיער על הפנים על כמה שאני מכוערת ואני כמו מטומטמת ממשיכה לאהוב אותו.

אבל רק אם הייתם רואים אותו, את הפנים שלו, או את הפעם ההיא שהוא הוריד חולצה כי שפכו עליו מים. אחרי ששקעתי במחשבות כמעט ולא שמתי לב איך אכלתי בעצבנות את הקורנפלקס שלי והספקתי לסיים אותו, המשכתי במחשבות הלא משמחות במיוחד שלי וחשבתי כרגיל על אבא שלי... אולי כל הכעס הזה בא בעצם ממנו או עליו אולי אני ל יודעת להסתדר עם בנים כי לא גדלתי בסביבתם. אבל.. איך הוא יכל לנטוש אותי? את אמא? ולעבור לגור במקום אחר? לנתק קשר? בזמן האחרון יוצא לי לחשוב עליו הרבה יותר, וכן זה קשור לאלכס החבר החדש של אימא המשכתי להתארגן והוצאתי טייץ שחור וחולצה וורודה (כן, כן וורודה למרות כל רטינה על הרומנטיקה ואהבה לסרטי אימה אולי הם יצרו רושם מוטעה, אבל דווקא וורוד הוא הצבע האהוב עליי), לקחתי נעלי ספורט וורודות וז'קט שחור שמתי את הספרים לתיק הלבן שלי לקחתי את המפתחות ויצאתי מהדלת.