פולחן האביב | פנטזיה רומנטית לנוער+

החלק הראשון

שלום לכולם, את הסיפור הזה כתבתי בשלושים יום לקראת תחרות סיפור של "היה יהיה 2018", למרות שהסיפור לא התקבל, החלטתי לעבור ולתקן אותו ולפרסם אותו כאן לעיניכם.

תודה על הכריכה המהממת לאחת הציירות המוכשרות aiko2u -סאן

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

קורבן-האביב

הדבר האחרון לו ציפיתי בבוקר הקריר הזה היה להיתפס ולהיזרק לתוך כלוב. לא שציפיתי למשהו אחר מברברים פרימיטיבים כמותם, זאת אומרת, תמיד ידעתי שאתפס ביום מין הימים הללו, אבל לסגור אותי בתוך כלוב, כמו חיה – לזה לא ציפיתי. 

דחפתי את עצמי מרצפת-הכלוב הקרה וניערתי את ראשי ממכת ההלם שקיבלתי כאשר הם זרקו אותי פנימה. הסתובבתי אחורה על ברכיי, לכניסה היחידה של הקופסה הקטנה הזאת ונשפתי את זעמי בגניחה עצבנית. אני לא מאמינה שיכולתי אפילו לעמוד בתוך המרחב הקטן הזה, שלא לדבר על לברוח או לצאת מכאן.

הם עמדו סביב הכלוב ונעצו בי, כאילו שהייתי אחת מחיות-הצייד שלהם. מצחיק, לאור העובדה שהם היו החיות, הברברים הפראיים שלכדו וכלאו אותי במקום הזה. הם עמדו כעת עירומים ביום הקריר הזה, ובכן, חלקם היו לבושים במכנסיים וחלקם אף עמדו אך ורק בפיסת בד קטנה שהסתירה, למזלי את נכסם מפניי. צבע כחול כיסה את גופם בציורים מעוקלים ופגאנים, אפילו מחצית מפניהם היו מכוסות בצבע, וכל אחד ואחד מהם לבש מגפיים עשוי-פרווה.

הם בהו בי וסקרנות ציירה את פניהם, כאילו ציפו שיצמחו לי זוג קרניים מהראש.

רציתי לבכות, לצרוח ולהתחנן שישחררו אותי ויתנו לי ללכת, אבל לא העזתי להוציא מילה מפי. לא רציתי לתת להם את שביעות-הרצון ובטח שלא את תבוסתי, ובמקום זאת העברתי מבטי הדוחה על כל אחד ואחד מהם, וחיכיתי בדממה למה שיקרה לי הלאה. כמובן שלא הייתי צריכה לחכות לזמן רב מדי כאשר השמאן שלהם, גבר באמצע השלושים לחייו, אם לא יותר, התקדם אל הכלוב ובהה בי בדממה.

עיניו האפורות חדרו לגופי כאלפי להבים חדים, אשר חתכו לעומקי-נפשי ופצעו אותי בפחד ובחרדה.

     "זאת היא?" שמעתי מאחד הגברים שלכדו אותי.

זקן אדמוני כיסה את פניו והסתיר את פיו בזמן שדיבר אל השמאן, אשר שתק והיטה ראשו הצידה, בוחן בי בדייקנות מחלחלת. הרגשתי בגועל עולה אט במעלי-גרוני והבנתי שעמדתי לאבד את תוכן בטני – לא שהיה שם הרבה. לא אכלתי מזה זמן רב, אלא אם כן פירות-יער נחשב למזון מספק במקום הזה. הרעב אמור היה להרוג אותי ובמקום זאת, הוא הביא אותי הנה – לברברים הללו.