בפרק הקודם:
"תשחרר אותי"-אמרתי בבכי מתישבת על הריצפה באפיסת כוחות.
"בבקשה"-לחשתי.
_______________________________________
המשך נקודת מבט של אנסוסיה
יום למחורת
עדיין הייתי תקועה בחדר הזה.
ישבתי ליד החלון מביטה בגינה המפוארת של הבית.
הדמעות ממזמן כבר לא יורדות כי כל ההספקה נגמרה.
תהיתי לעצמי אם הביא אותי לאחוזה הזו כי לא רצה שאגיע אליו או שזו חדשה והוא עבר לפה.
כנראה שהוא הספיק בחודש אחד בלעדיי.
השעה בערך משהו בצהריים, אני לא בדיוק יודעת כי אין לי לא שעון בחדר ולא טלפון.
מגש עם ארוחת הבוקר שלי עדיין היה מלא באוכל שנראה כל כך מרגה והריח...בכלל.
לא יכולתי לאכול, במיוחד בלי ידעה מה הוא שם בפנים.
העברתי את מבטי שוב על המגש ובטי כרכרה.
ליטפתי אותה והסטתי את מבטי לחלון.
הסתכלתי על השתקפותי וראיתי שקיות מתחת לעיניים כי לא ישנתי ועיניים אדומות ונפוחות.
כל הלילה חשבתי על אימי ואיך היא שם בידיעה שנעלמתי.
כאב לי כל כך עליה.
"גבירתי ארוחת הצהריים שלך"-נשמע קולה של אישה מבוגרת לאחר פתיחת המנעול של הדלת.
היא נכנסה לחדרי עם חיוך רחב שאוטומטית ירד כשראתה את המגש מהבוקר מלא.
הסטתי את מבטי לחלון וגיחוך מר יצא מפי.
"גבירתי את חייבת לאכול"-קבעה בקול רך.
לא עניתי, לא התחשק לי אפילו את זה לעשות.
"אני אניח את האוכל הטרי פה, בבקשה אנא ממך תאכלי"
הדלת ניסגרה ומיד לאחר זה המנעול.
לא חשבתי אחרת.
מי המטומטם שישאיר את המנעול פתוח כשיש פה חטופה.
חלפתי על פני המגש נכנסת למקלחת ומביטה בעצמי במראה. אנחת יאוש יצאה מפי והעברתי את ידי בשיערי מסרקת אותו.
***
יצאתי מהשירותים מביטה במגש המלא באוכל. לא רוצה ממנו כלום, רק רוצה שיעלם מחיי.
אני אוהבת אותו כל כך וזה מכאיב.
הידיעה שפגעתי בו כואבת אבל זה שפגעתי בהוריי יותר.
לא עמדתי בציפיות שלהם וזה שבר אותי מבפנים.
זעם וכעס על עצמי תקף אותי והפלתי בחוזקה את המגש על הריצפה.
נותנת לכוס והצלחות להתנפץ בחוזקה רבה ולאוכל להיזרק מטה.
"אעאעאע"-צעקתי תופסת בשיערי ומכה את עצמי עם ידיי.
"אני מצטערת אבא"-לחשתי בבכי, מתקפלת על הריצפה ונופלת על הזכוכיות.
"מצטערת"-לחשתי ושומעת את מנעול הדלת נפתח והדלת נפתחת אחריו בבום.
"גבירתי, לא. מה יש לך"-התקרבה אלי האישה שכנראה העוזרת פה.
"תקומי"- אמרה מנסה להרים אותי.
הרגשתי את הזכוכיות חודרות לעורי בחוזקה ודרך עיניים דומעות ראיתי את דמי.
"תקראו לאדון מילר"-נשמע צעקה.
"לא עזבו אותיי"-צעקתי כשניסתה להרים אותי.
"אין לי כבר כוח"-אמרתי בבכי רב.
"תפסיקוו"-לחשתי רואה את דמותו של סקוט מופיע למול עיניי ואת הבהטו המודאגת והלחוצה ואחריה רק חושך.
_________
איך?
YOU ARE READING
My trouble- הצרה שלי
Romanceסיפור המשך ל "גיבור שלי- my hero" "אתה לא תיגע בי"-צעקה בקולי קולות. "אתה לא תעז"-המשיכה לצעוק עלי. "תנסי אותי אנסטסיה, רק תנסי"-אמרתי בקול צרוד, נוקשה וחד. בקול שידעתי שיעביר בכל גופה צמרמורת. "בבקשה סקוט, תשחרר אותי" *** תראו לי מישהו שיהיה מרוצה...
