סטטיאל, הסיפור האמיתי.

פרק 6 ואין לי חרוז

נקודת מבט בן אל-
השעה הייתה בערך חצות, התחלנו לנסות חזרה מהיער.
סטטיק נהג, היד שלי הייתה מונחת על הירך שלו.
חשבתי על לצאת מהארון, חשבתי על מה אני אגיד לחברה שלי, חשבתי על הילד שלי. אבל יותר מהכל חשבתי על סטטיק, חשבתי על האפשרות להתחיל חיים חדשים איתו, רק שנינו.
״לירז״ אמרתי, הוא הסתכל עליי, מופתע שקראתי לו בשם שלו.
״מה תגיד אם אני אציע שנטוס לאנשהו ולא נחזור?״ שאלתי אותו.
הוא שתק, הוא נראה מופתע, מבולבל.
״אני אוהב אותך״ אמרתי לו אחריי כמה דקות של שתיקה מביכה. כנראה שהייתי ממש שיכור.
״גם אני אוהב אותך״ הוא אמר. הסתכלנו אחד על השני וחייכנו.
כוסעמק, כל כך רציתי לנשק אותו שוב.
״אז לאן אתה מציע שנטוס?״ הוא שאל.
״מה דעתך על נורווגיה?״ עניתי לו. תמיד רציתי לטוס לשם.
״אוקיי״ הוא אמר וחייך.
המשכנו לנסוע בשתיקה.
פתאום ראיתי מכונית לפנינו, נוסעת במהירות מטורפת.
״לירז!״ צעקתי לו, אבל כבר היה מאוחר מידיי.
אני זוכר את המכונית מתנגשת בנו, אני זוכר שתפסתי את היד שלו, ״אני אוהב אותך״ לחשתי.
״גם אני אוהב אותך״ הוא ענה.
ואז הכל החשיך.
-
נקודת מבט סטטיק-
התעוררתי בבית חולים, לא ידעתי כמה זמן עבר.
אחות נכנסה לחדר, ״איך אתה מרגיש?״ היא שאלה ובחנה אותי.
״אני בסדר, את יודעת אולי איפה בן אל?״ שאלתי אותה, מפחד מהתשובה.
״אני מצטערת לירז״ היא אמרה, וכבר ידעתי מה היא עומדת להגיד
״בן אל נהרג בתאונה״.