טוב אז אם מישהו עדיין קורא את זה(למה לעזאזל...), חברות שלי שכנעו אותי להמשיך לכתוב את זה, תהנו.
-
סטטיק
הסתובבתי לכיוון הדלת וראיתי את בן אל עומד שם, נשען על המשקוף ונראה טוב מתמיד. רציתי לקפוץ עליו ולנשק כל חלק הכי קטן ממנו, אבל "אתה לא מת?" היה הדבר היחיד שיצא לי מהפה. השאלה הכי מטומטמת שיכלתי לשאול כנראה. "מסתבר שלא" הוא ענה וגיחך, חיוך קטן עלה על שפתיו. התקרבתי אליו ונגעתי בלחיו, עדיין לא האמנתי שהוא באמת עומד מולי, חיי ונושם. הרי ראיתי איך קוברים אותו, בכיתי על המוות שלו במשך שבועות. בן אל קירב את פניו לפניי ונישק אותי.
בן אל
כל כך התגעגעתי אליו. אבל כשהוא יגלה מה קרה ואיך אני עדיין חי הוא כנראה לא ירצה לראות אותי יותר לעולם. אני לא יכול לאבד אותו. הוא הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. הפסקתי לנשק אותו והבטתי בו במבט רציני, "אנחנו צריכים לדבר" אמרתי ולקחתי את ידו, אחזתי בה והובלתי אותו למיטה שהייתה במרכז החדר. ישבנו על המיטה, ראשו של סטטיק מונח על כתפי, ישבנו בדממה והבטתי בו במשך מספר דקות שהרגישו כמו נצח, ואז אמרתי לו את צמד המילים שלעולם לא אוכל לקחת בחזרה.
"אני ערפד", אמרתי והסתכלתי בעיניו במבט רציני, מחכה לראות איך הוא יגיב. סטטיק התחיל לצחוק, הוא חשב שאני צוחק איתו, הרי אין דבר כזה ערפדים. כשהוא ראה שהפנים שלי רציניות לגמרי, הוא הפסיק לצחוק ואמר: "אז בגלל זה לא מתת?", היה בקולו טון עצבני אך בו זמנית גם טון מודאג. סטטיק המסכן, אין לו מושג למה הוא הכניס את עצמו...
YOU ARE READING
סטטיאל, הסיפור האמיתי.
Fanfiction- לבן אל יש חיים מושלמים, יש לו חברה שהוא אוהב ושנושאת את התיק שלו, הוא מרוויח מיליונים ויש לו קרייה משגשגת עם השותף שלו לירז רוסו, הידוע גם כסטטיק. בן אל תמיד הרגיש קרוב לסטטיק, והוא אפילו אמר פעם בראיון ״אנחנו כמו זוג נשוי״, מה שנאמר בהומור מוחלט...
