ספר שלישי בסדרת "ילדי הרחוב של בת-ים"
שנים אחרי שנטשה את הארץ, עמנואל חוזרת לבית מבולגן, אב שיכור ואלים, והזיכרונות שנותרו לה מהאהבה היחידה שהייתה לה, סער. האהבה שגרמה לה לקחת את הרגליים שלה ולעוף מהארץ, כמה שיותר רחוק מהזיכרונות שהוא השאיר לה.
למרו...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לא יודעת למה בדיוק ציפיתי.
הגבר הזה הסתכל עליי בצורה כה ישירה שזה החליא אותי. מבטו הקפוא חנק אותי. ואיכשהו ידעתי, אני פשוט הרגשתי את זה בתוך העצמות שלי, שהוא יכל להרוג אותי בכל רגע נתון. אז שתקתי. לא העזתי לזוז מהספה, לדבר או אפילו לנשום. פחדתי להסתכל עליו יותר מהדרוש, כיוון שהוא יכל להתפוצץ עליי.
מבטו לא נע ממני. הוא ישב על הכיסא אל מול שולחן המשרד שלו ופשוט בהה. האדישות שהשתקפה בהבעה לא הצליחה למחוק את הטירוף שהתחולל בתוך עיניו. הסערה שעמדה להתפרץ בכל רגע ולהעיף אותי לאלף עזאזלים. היטבתי את ישיבתי על הספה, עיניי הוסטו אל קופסת הפיצה שנחה על השולחן לפניו. למרות שהיא הריחה כל-כך טוב, לא העזתי לטעום ממנה.
לא רציתי להשתמש ב-"טוב ליבו" בכדי שהוא יזרוק לי את זה לפרצוף מאוחר יותר. לא רציתי אפילו לבקש ממנו לצאת לשירותים, למרות שהשלפוחית שלי הייתה על סף ההתפוצצות. לא רציתי דבר מלבד לצאת מכאן ולהתרחק מהמטורף הזה ומהמבט הקר שלו. הצצתי לתוך פניו ושוב מצאתי אותו בוהה בי, כאילו שניסה להיכנס לתוך הראש שלי דרך מבטו בלבד.
ליקקתי את שפתיי והסטתי את מבטי הצדה.
"אני לא אפגע בך," הוא חזר על עצמו בפעם המאה.
זה אמור היה להקל עליי?
"תודה?" שלחתי את מבטי לתקרת המשרד שלו בתפילה לסבלנות וחזרתי להביט בו. "כמה זמן אתה רוצה להחזיק אותי פה?" והאם אתה מתכוון להרוג אותי? רציתי להוסיף, אבל לא העזתי להכניס רעיונות לתוך ראשו. כמה זמן הייתי פה בכלל? שעה, שעתיים או שלוש? זה הרגיש כמו נצח ותהיתי, אם הכל היה רק בראש שלי.
"מה מצאת בהם בכלל?"
הייתי צריכה להישאר בספרד עם אמי ואחי הקטן...
"מממ?" חזרתי להביט בו.
"אני לא מבין מה מצאת בהם," הוא משך בכתפיו.
"במי?"
"באחים בוסקילה," הוא נחר בלעג והסביר, "ממה שהבנתי יצאת עם שני האחים... סער סיפר לי שיש לך -"
