מה שלולה צריכה

chapter 2

"קייל!!" אני צועקת מהחדר כאשר הכאבים בבטני מתחילים להיות מורגשים שוב.
הוא ניצב בפתח חדרי תוך שניות אחדות.
"מה קרה?" הוא נראה חיוור מדאגה וזה רק גורם לי לגחך.
"אני צריכה עוד משכחי כאבים" אני אומרת ברוגע ורואה את הדם חוזר לו לפנים שוב.
"אני אדאג שיביאו לך" הוא אומר ולובש את הגקט המחוייט שלו עליו.
"אני לא אהיה פה היום, לוק יישאר איתך" הוא אומר וניגש אליי.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת אך הוא לא משיב.
"אני אחזור בסביבות עשר" הוא אומר ונושק לראשי שוב.
למה הוא לא מנשק אותי כמו שאני רוצה? למה הוא לא נוגע בי כמו שהוא תמיד נגע?
אני מחליטה לעזוב את הנושא ולחייך חיוך מזוייף.
"תהנה" אני אומרת בנחמדות ומחייכת חיוך מתוק.
הוא מחייך אליי חיוך די עצוב בחזרה ויוצא מהחדר.
אני עוד אגלה לאן אתה הולך...

"היי" לוק הופיע בפתח חדרי וחייך אליי חיוך עייף.
"היי" אני משיבה בחזרה, אני קצת עייפה מהמשככי כאבים.
"איך את מרגישה?" הוא שואל ואני מגחכת במרמור.
"זוועה" אני אומרת בכנות.
"טוב הגיוני, נפצעת די קשה" הוא אומר ומתיישב בכיסא ליד מיטתי.
"מה איתך?" אני מנסה לפתח שיחה, לוק תמיד היה האח היותר עדין, ראיתי בזה יופי מסויים.
"אצלי טוב" הוא אומר ומסדר לי את השידה ליד המיטה.

"היי תגיד, אתה יודע מה קורה עכשיו עם נטלי?" לא יודעת למה הנושא הזה פתאום עלי לי לראש אבל אם הבת זונה לא מתה אני אהרוג אותה בעצמי.

לוק נהיה חיוור ובלע את רוקו בקשיחות.

"היא לא רלוונטית כרגע" הוא משיב וקם מהכיסא.
"אני אלך להביא לך משהו לאכול" הוא אומר ומסתלק מהחדר.

מה קורה פה לעזאזל?! מישהו מוכן להסביר לי?!?!?!

לוק חוזר לחדר עם מגש בידיו.
"קחי יש פה קצת לחם עם חמאה, לא כדאי שתאכלי משהו כבד עכשיו" הוא אומר ומניח את המגש לידי.
"אני לא רעבה" אני לא רעבה בגלל שאני באמת באמת מודאגת ממה שהולך פה.
אני מסתובבת בעדינות במיטה כך שגבי מופנה כלפיו.
"ואם לא אכפת לך אני רוצה לישון קצת" אני אומרת בקרירות ושומעת אותו נאנח.
"כן כמובן" הוא אומר ועוזב את החדר.
אני עוצמת את עיניי ונותנת לגופי לנוח, אני רוצה להחלים כמה שיותר מהר ולחזור לשגרה כבר.

השמש מציקה לעיניי מבעד לחלון. אני פוקחת את עיניי ורואה פנקייקים ומיץ תפוזים מחכים לי על השולחן הקטן.
אני מתרוממת בעדינות לישיבה ולוקחת את המגש אליי.
אני מתענגת על כל שנייה, לא אכלתי הרבה זמן ופנקייקים זה בהחלט דבר שכיף לחזור אליו.
אני אוכלת מעט, בכל זאת לא רוצה להכביד על הקיבה שלי ולוגמת טיפה מהמיץ תפוזים.
אני מחזירה את המגש למקום שהוא היה ומסירה את השמיכה מעליי.
אני חשה מיד בכאב ולא זזה ממקומי.
"קייל" אני מנסה לצעוק אבל אני לא רוצה לצעוק חזק מדי כדי שהתפרים לא ייקרעו.
לוק מופיע במקום, חסר חולצה ועם מכנס רופף עליו.
"קייל לא פה, מה יש?" הוא שואל וניגש אליי.
"איפה קייל?" אני שואלת אך הוא נאנח שוב.
"הוא יחזור מאוחר יותר" הוא אומר ומתיישב ישיבת צפרדע ממולי כך שהוא עכשיו טיפה נמוך ממני.
"לא שאלתי מתי הוא חוזר. שאלתי לאן הוא הלך" אני אומרת ומסתכלת עמוק בעיניו.
"מצטער אהובה, אני לא יודע, אם הוא ירצה הוא יאמר לך לאן הוא הלך" הוא אומר ומבט מצטער עולה על פניו.
אני נאנחת ואוחזת בכתפיו.
"אני רוצה ללכת לצחצח שיניים, אתה יכול לעזור לי?" אני אומרת והוא מהנהן במהירות ואוחז בידי.
אני נשענת עליו ונאנחת בכאב בכל פעולה שאני עושה.
"לולה, תרפי רגע" הוא אומר ואני לא מבינה מה הוא מתכוון לעשות אבל אני מרפה.
הוא תופס אותי ומרים אותי על ידיו.
כאילו הייתי כלום, נוצה.
הוא מניח אותי בעדינות על השיש במקלחת.
ככה שאני יושבת ולא צריכה לעמוד.
הוא מוציא מברשת, מניח עליה משחה ומגיש לי.
אני לוקחת את המברשת מידיו, בהלם מכל הדאגה הזו והאכפתיות.
לוק תמיד היה אכפתי ודואג, ידעתי שאלכסה בת הזוג שלו זכתה באותו יום ששידכו בינהם.
אני מסיימת לצחצח ולוק מגיש לי כוס עם מים על מנת שאני לא אצטרך להתכופף לכיור.
"תודה" אני אומרת כאשר אני מסיימת והוא רק מהנהן כאילו זו לא בעיה.
אני מנסה לרדת מהשיש בכוחות עצמי אך לוק ממהר להרים אותי כמו מקום.
"לא רגע לוק, אני רוצה לעמוד קצת" אני אומרת והוא מהנהן ועוזר לי לעמוד ביציבות.
"תוכל להשאיר אותי לבד לכמה דקות?" אני שואלת ונראה שהוא מהסס.
"את בטוחה שתסתדרי?" הוא שואל ואני גם לוקחת לעצמי כמה רגעים לחשוב על זה.
" אולי כדאי שאני אחכה לקייל בכל זאת" אני אומרת ואוחזת בלוק שוב.
רציתי להתקלח, אך אני באמת חוששת שאני עלולה ליפול במקלחת או לפתוח לעצמי את התפרים שוב.
אני אוחזת בו, הולכת צעד אחר צעד בזהירות רבה.
דווקא כשאני הולכת זה לא כל כך כואב.
אני מגיעה למיטה ונשכבת בחזרה.
לוק עוזר לי להתמקם כמו שצריך ומכסה אותי בשמיכה.
אני עוצמת את עיניי ונופלת לשינה שוב, הגוף שלי חלש ועייף וכל שנייה של שינה היא משמעותית עבורי.