מה שלולה צריכה

chapter 5

קייל אתמול נרדם איתי והיום קם כרגיל בשעות הבוקר המוקדמות כדי לצאת ל"עבודה".
אני כבר ערה אך עיניי עוד עצומות, אני מעמידה פני ישנה ומחכה שהוא ייצא מהחדר.
כאשר אני שומעת את צעדיו מתרחקים אני פוקחת את עיניי בזהירות.
אני סורקת את החדר לאט ומוודאת שהוא לא נמצא כאן יותר.
כאשר אני רואה שהשטח נקי אני קמה בזריזות מהמיטה ושמה עליי קפוצון ונעליים.
הפצע שלי עדיין לא במצב הכי טוב ולכן עליי להיזהר בפעולות שלי.
אני מתחמקת החוצה בזהירות ,רואה את קייל במטבח מכין לעצמו קפה ומנצלת את ההזדמנות לחמוק מחוץ לבית מבלי שיבחין בי.
אני מתקדמץ לכיוון הרכב שלו ואז כועסת על עצמי כאשר אני מבינה שאין לי איך להיכנס אליו.
אני מתחבאת במהירות מאחורי הקיר כאשר אני שומעת את דלת הבית נפתחת.
הוא פותח את את הרכב מרחוק עם המפתחות ואני מבינה שאני חייבת למצוא פתרון במהירות לפני שהוא נוסע.
אני לוקחת אבן מהרצפה וזורקת לצידו השני על מנת שדעתו תוסח ואני אוכל להתגנב פנימה.
ובדיוק כמו שצפיתי הרעש מפנה את תשומת ליבו והוא שולף אקדח והולך לבדוק מאיפה הוא בא.
אני מנצלת את זה שהוא הלך ונכנסת למושב האחורי של האוטו בדממה.
אני מושכת את המושב האמצעי קדימה בתקווה שהוא נפתח ומוביל לתא המטען, ואני מבינה שלא טעיתי כאשר הוא יוצא ממקומות ופתח נגלה בפניי.
אני סוגרת אחרי במהירות, מקווה שהוא לא חזר ושם לב לתנועה בתוך הרכב שלו.
אני משתדלת להתמקם בתנוחה הכי נוחה על מנת שהפצע שלי לא ייפתח וממתינה.
אני אגלה היום לאן אתה הולך קייל האנטר.....
כמה דקות אחר כך אני שומעת את דלת הרכב נפתחת ונטרקת.
הרכב מונע ומתחיל לנסוע.

הנסיעה נמשכה בערך 15 דקות,ספרתי.
ואז הרכב נעצר, המנוע דומם ורעש של טריקת דלת נשמע.
הבנתי שזה הזמן שלי לצאת.
פתחתי בזהירות את המושב שוב ויצאתי החוצה, משתדלת לא לעשות תנועות חדות כדי שלא יבחינו בי וגם נזהרת לא לפתוח את הפצע.
אני מציצה החוצה ומנסה לאתר את קייל.
אני מוצאת אותו עומד בפתחו של אחד הבתים, בדיוק נכנס.
אני פותחת את נעילת הרכב מבפנים ויוצאת מהרכב.
אני לא מזהה את השכונה בה אני נמצאת ועל הבית שקייל נכנס אליו אין מאבטחים.
משהו פה מסריח, אם מפה הוא עובד אז חייבים להיות פה מאבטחים.
אני מתקדמת לאט לעבר הבית ומנמיכה גובה כאשר אני רואה חלון.
אני מציצה מהחלון בזהירות ורואה את קייל מדבר עם בחורה שגבה מופנה אליי.
הוא מתעסק בפלאפון בזמן שהיא מדברת איתו ואז לפתע היא מסתובבת לכיווני.
אני נצמדת במהירות לקיר, בתקווה שהיא לא ראתה אותי.
אני מתנשפת במהירות ולא זזה.
לאחר כמה שניות כשאף אחד לא יוצא אליי אני מבינה שהיא לא ראתה ואני חוזרת לתצפת מאותו חלון.
הפעם היא עם הפרופיל אליי ובטן הריונית נגלית אליי.
מה יש לקייל להתעסק עם בחורה בהיריון?
אני מרימה את עיניי מעלה לעבר פניה וכאשר אני מזהה אותה ליבי מפסיק לפעום.
דמעה זולגת מפניי כאשר אני מחברת בין הדברים.
אני לוקחת את רגליי ובורחת משם הכי מהר שאני יכולה, אני יודעת שזו טעות וכנראה שהייתי צריכה לחמוק בשקט אך הדבר היחיד שרציתי זה להיות כמה שיותר רחוקה משם.
כנראה שקייל קלט אותי כאשר קמתי כי שמעתי אותו צועק את שמי מאחוריי.
אני מגבירה את קצב הריצה שלי ואז לפתע מרגישה את פצע הירי שלי נפתח מחדש.
אני זועקת בכאב אך ממשיכה לרוץ, לוחצת על הפצע חזק ככל שאני יכולה ומנסה לסחוט את שארית כוחותיי.
אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת לסחוב את עצמי וקורסת בפתח של אחד הבתים. אחד מעוברי האורח ניגש אליי במהירות ואני מתנשפת בהקלה.
"הצילו" אני ממלמלת ושנייה אחר כך כבר איבדתי הכרה.

התעוררתי באותו חדר שכבר הספקתי להכיר היטב.
ידעתי שקייל ייקח אותי לפה שוב למרות שקיוויתי בתוך ליבי להתעורר בבית החולים ולא להתמודד איתו.
עירוי היה מחובר לזרועי הימנית ומיהרתי לתלוש אותו ממני.
התרוממתי לאט.
אם פצע הירי כאב מקודם אז עכשיו הוא כואב ומעוצבן.
אני חלשה, מאוד! אני בקושי מצליחה להרים את עצמי אך כשאני מצליחה אני צועדת לכיוון הדלת.
ובדיוק כשידי מונחת על הידית קייל מקדים אותי ונכנס פנימה.
"לא" הוא אומר, מרים אותי ומניח ישר על המיטה.
אני לא מגיבה,פשוט מתעלמת מנוכחותו.
"למה הוצאת את העירוי?" הוא אומר ומחזיק בצינור עם המחט.
אני לא מגיבה.
"לולה" הוא קורא בשמי ומניח את ידו על פניי.
אני מעיפה אותו בתנועה חדה ונועצת בו מבט שיכל לשרוף.
אני עדיין לא מדברת איתו אך הפעולה החדה שעשיתי קצת הכאיבה לי.
אני נושכת את שפתיי בכאב ומפנה את מבטי ממנו.
"אני לא יודע מה את חושבת שראית אבל אני מבטיח לך שזה לא מה שאת חושבת" הוא אומר.
"אז בוא תסביר לי קייל, מה ראיתי?" אני מפנה אליו את מבטי בחדות.
"נטלי בהיריון" הוא אומר באנחה ואני מגחחת.
"באמת?" אני אומרת בהתרגשות מזוייפת ומניחה את ידיי על פניי.
"מה אתה אומר..." אני ממשיכה עם הסרקזם ומורידה את החיוך בדיוק שנייה אחר כך.
"כשהיא ירתה בך האינסטיקנט הראשוני שלי היה לירות בה אבל אז היא שלפה את הקלף הזה. נשבע לך, לא האמנתי לה בהתחלה אבל גם לא יכולתי להרוג אותה אחרי שהיא אמרה את זה. הייתי חייב לבדוק שזה אמיתי.
וזה אכן אמיתי, לצערי אני גם באמת האבא של הילד הזה" הוא אומר ומשפשף את ידיו על פניו.
"לאחר מכן באחת הבדיקות התגלה כי העובר במצוקה ומאז היא בשמירת היריון.
הייתי צריך להיות שם כדי לעזור לה בפעולות יומיומיות מאחר והיא לא הסכימה לקבל טיפול מאף אחד אחר, ואני לא רציתי שיקרה משהו לילד" הוא אומר ומתנשף.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך אבל פשוט לא הייתי מסוגל להגיד לך את זה, במיוחד לא במצב הרגיש שבו את נמצאת כרגע" דמעות איימו להתפרץ מעיניי ובאותו רגע החלטתי שאני לא יכולה להישאר פה ולשמוע את זה כרגע.
התרוממתי מהמיטה במהירות ויצאתי מהחדר.
שמעתי את צעדיו של קייל הולכים אחריי אך לא עניין אותי כלום.
"תעצרי" הוא אומר בקול מאיים אך אני מתעלמת וממשיכה ללכת.
אני יוצאת מהדלת הראשית של הבית וברגע שרגליי היחפות נוגעות בקרקע החמה אני מתחילה לרוץ לעבר היער.
לא אכפת לי מהפצע, לא אכפת לי מקייל, לא אכפת לי משום דבר ומאף אחד.
הדבר היחיד שאני רוצה הוא להיעלם.
היה ברור לי שבמצבי אני לא אחזיק הרבה זמן ואקרוס מתישהו במהלך הריצה.
אבל המשכתי לרוץ.
קייל רץ אחריי, שמעתי אותו אבל זה לא עניין אותי עדיין הייתי יותר מהירה ממנו.
לאט לאט נחלשתי יותר ויותר.
קצב הריצה שלי הלך ודעך, בסופו של דבר קייל הגיע אליי ועצר אותי.
הוא נעמד מולי ותפס בידיי בדיוק כאשר אני לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר ורגליי קרסו ארצה.
ראיתי את פניו המודאגות מסתכלות עליי ואחר כך את ידיו החסונות מייצבות אותי.
"תפסיקי לפגוע בעצמך לולה" הוא אומר ומיישר את מבטי אליו.
"אני מעדיפה למות מאשר לחיות עוד שנייה בסיוט הזה" אני אומרת ואז מאבדת הכרה שוב.
בחיים לא הרגשתי כל כך נזקקת......