התקדמתי באיטיות לכיוונה, היא חייכה את החיוך המוכר שלה ואני הייתי רק אסיר תודה שיוצא לי שוב ושוב לראות את החיוך הענקי הזה שלה.
"הי?! אתה לא מתכוון להגיב?" היא קימטה את גבותייה והוזיזה את ראשה הצידה.
"להגיב?"
"חשבתי שתשמח." היא משכה בכתפייה, "רציתי שתבוא. חיכיתי שתבוא." היא חייכה קלות.
"למה? אני מתכוון זה בטח מספיק שכולם באו ולואי זה בטח הכל. בכל זאת משפחה." טמנתי את ידיי עמוק בתוך כיסי הג'ינס הכחול שלי.
"כן." היא אמרה והשפלתי את ראשי במעט, "אבל, הם לא אתה." היא לחשה וחייכה. גורמת לי להרים את ראשי ולחייך חיוך שגרם לה לחזור לחיוך הענקי והיפה שלה.
שתיקה עברה לכמה שניות או דקות. לא שתיקה מעצבנת ומביכה, לא. שתיקה כזאת שאהבתי, הבטתי בה מחייכת, ראשה מושפל מעט לכיוון אצבעותיה ואני נשבע, יכולתי להמשיך לבהות בה ככה שנה.
"אתה כועס?" היא הפרה את השתיקה והרימה את מבטה אליי.
הבטתי בה בבלבול.
"אתה כועס. כמו כולם. אתה לא יכול להסתיר את זה."
קימטתי את גבותיי, "על מה את מדברת אלסה?"
"על זה שלא לקחתי את התרופות שלי. את כועס, אני יודעת."
התיישבתי על הכיסא הגבוה והשחור מול מיטתה. מולה.
"כן, אולי אני כועס, אני חושב שאני כועס אבל יותר מכועס אני בטוח מאוכזב. מאוכזב ומופתע." הבטתי בה ולפתע כל ההבעה השמחה שהייתה על פנייה לפני כדקה נעלמה.
"סליחה." היא מלמלה בלחש.
"מה?" הרמתי את גבותיי.
"אני מצטערת הארי. לא הייתי צריכה להכניס אותך לכל העניין הזה. אני חושבת שהיה יותר טוב ולא היינו מכירים כ-"
קטעתי אותה, "אבל אנחנו כבר מכירים."
"אני יודעת שזה יהרוס אותך כשאני אמות."
"שאת מה?!" צעקתי בלחש, "אלסה! אל תיהי מפגרת. את לא עומדת למות."
"מי הבטיח לי?" היא הרימה את מבטה אליי. עינייה הכחולות סרקו את פניי מה שגרם לי להרגיש מעט לא בטוח. "מי הבטיח לי שאני הולכת להמשיך לחיות?"
"אם תקחי את התרופות שלך זה לא יהיה ככה!" צעקתי וקמתי מהכיסא והתקדמתי לכיוונה.
"זה משנה?"
"מה?" קימטתי את גבותיי.
"עם תרופות או בלי תרופות, זה באמת משנה הארי? כך או כך, זה רק עניין של זמן. מחלה לא נעלמת, מחלה רק מתחבאת בתוכך, גודלת ומתחזקת ואז תוקפת שוב. בסופו של דבר המחלה הזאת תחסל אותי. ברוכים הבאים למציאות." היא אמרה כשדמעות אחדות מעינייה האדומות נופלות על לחייה העגלגלות ולבסוף חייכה את החיוך הקטן והמצטער שלה.
אני שתקתי, נשכתי את שפתיי ומבלי לשים לב הרגשתי דמעה אחת זולגת מעיניי על לחיי.
"מה יש לך להפסיד אם תקחי את התרופות? אני לא מבין אותך, כשאמרת שאת הולכת לבלוע את הכדור בבית החולים את בעצם-"
"זרקתי אותו? כן." היא השפילה את מבטה.
"אלסה בבקשה," ידי ליטפה את סנטרה והרימה באיטיות את ראשה. "אני דואג לך, באמת." לחשתי כשעיניי דומעות בדיוק כמו עינייה, "תבטיחי לי אלסה, תבטיחי לי שתקחי כל כדור, תרופה או זריקה שייתנו לך. בבקשה."
היא שיפשפה את שפתייה העליונות בתחתונות, "מבטיחה." קולה יצא כחריקה אך ברגע שהיא אמרה את המילה הקטנה הזאת הרגשתי אבן יורדת לי מהלב וחיוך גדול נמרח על שפתיי.
היא הביטה בעיניי ושוב, עינייה היו אדומות מדמעות שהתייבשו בעוד ששלי עדיין רטובות מדמעות שממשיכות לזלוג.
"תפסיק להיות כזה נקבה." היא צחקה בלחש ואני צחקתי והצמדתי את מצחה לשלי, מחייך חיוך מאושר.
"לא אכפת לי להתנהג כמו נקבה כל עוד שאני יודע שאת בסדר." לחשתי ועצמתי את עיניי עדיין המצח שלי צמוד לשלה וידיי עוטפות את ראשה. ידייה לפתע נגעו בידיי והיא נשמה עמוק.
"תודה." היא לחשה ונשימותייה החמות נפלו לכיווני. כך היינו, צמודים לכמה דקות בחדר בית החולים הקר והחשוך. לפתע הרגשתי את שפתיי נוחתות על שפתייה העבות והרכות למדי של אלסה, עיניי נפערו לכמה שניות ואז חזרו להיות עצומות. שפתייה זזו בקצב איטי. טעם שפתייה היה מתוק, בדיוק כמו שדמיינתי. אך פתאום אלסה התנתקה ושמה את ידה על שפתייה. התרחקתי מהמיטה, מופתע ומתרגש ממה שהלך כאן.
היא הביטה בי בעינייה הכחולות, הגדולות ולהפתעתי, העצובות. ידה עדיין הייתה על שפתיה והבעת פנייה היתה מופתעת ועצובה. מה שגרם לי להבין, היא לא רצתה את זה. ובטח לא כמו שאני רציתי.
נשמתי עמוק, טמנתי חזרה את ידיי בתוך כיסיי והתקדמתי לכיוון הדלת, "סליחה." לחשתי אך בקול רם מספיק כדי שתשמע ויצאתי מהחדר.
YOU ARE READING
My Friend's Cousin - Harry Styles Fanfic
Fanficהשמיים היו בגוון סגלגל, כמו כל ימי שלישי בשעה חמש.
