נכנסתי לכיתה, וליה באה לחבק אותי. כל היום לא שמעתי משירה ושמחתי שהיא כבר עזבה אותי. אפשר להגיד שהיה יום די רגיל, אוקיי, רגיל עד השעה החמישית.
בשעה החמישית היה לנו שיעור היסטוריה (אחד השנואים עליי) , ובאמצע השיעור תומר נכנס לכיתה בריצה וצרח לי לבוא מהר!
"מה קרה תומר?!"
"אין זמן עכשיו אני אסביר לך בדרך!"
"תומר אם זה סתם עוד ניסיון עלוב לזה שנדבר שוב זה לא יצליח לך"
"עדי! פשוט תשתקי! זה ממש ממש לא מצחיק!"
בשלב הזה נכנסנו למכונית והוא התחיל לנהוג כמו מטורף! ממש נלחצתי!!!
"תומר!! לאן אתה נוסע?!"
"אמרתי לך שלא עכשיו נכון?!"
עברנו ליד הבית שלנו. (חשבתי שלשם הוא רוצה לקחת אותי)
"תומר נו תעצור הגענו!"
"עדי! פעם אחרונה שאני אומר לך להפסיק לדבר!"
אני מודה שממש נלחצתי ובחיים לא ראיתי אותו ככה!
הוא התחיל לבכות, ולא הפסיק לנסוע !
פתאום הגענו לאיזור שלא הייתי בו הרבה, רק אולי איזה פעמיים הסתובבתי שם עם דילן באחת מההליכות שלנו, אבל לא הצלחתי להיזכר מה הוא אמר לי שיש שם.
העדפתי לא לשאול את תומר במצב שהוא היה בו.
פתאום נזכרתי מה המקום הזה!
זה היה בית החולים!!!
אוקיי עכשיו לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועוד עם זה שתומר לא מסכים לספר לי כלום!
הוא החנה את המכונית במהירות , ויצא ממנה בריצה, כמובן שאני אחריו,הוא אפילו לא נעל את המכונית!
הוא רץ , העיף את השומר הצידה וישר הלך לפקידת קבלה.
אני אחריו.
מהרגע הזה הרגשתי שהחיים שלי הופכים לסיוט מתמשך.
הוא צעק עליה: "איפה החדר של שירה כהן?!!"
מרוב בהלה היא פשוט נתנה לו מספר 'חדר 67'
כמובן שהוא אפילו לא אמר תודה הוא פשוט רץ במסדרון!
רציתי לבכות, אבל הבכי פשוט לא יצא לי!
רצתי אחריו עד שמצאנו את החדר, ואז ראיתי אותה
מחוברת למכונות הנשמה, מלאה בחתכים ודם!
נבהלתי והתחלתי לבכות בצרחות!
ההורים שלה היו שם גם , בוכים בפינה של החדר.
לא יכולתי להאמין, החברה הכי טובה שלי שוכבת ככה בלי הכרה, כשאני לא יכולה לדבר איתה או לתקשר איתה.
הרגשתי פשוט כל כך הרבה חרטה על הימים האלה שלא דיברתי איתה . אם רק הייתי יודעת שזה מה שיקרה לה הכל היה אחרת.
לא ידעתי מה להגיד, שאלתי את ההורים שלה מה קרה, הם אמרו שזה היה בגלל תאונת דרכים.
פתאום נכנס רופא לחדר ואמר שהוא מבקש שנצא כי צריך להכניס אותה לניתוח.
"סליחה אדוני, אבל אני ממש לא מתכוונת לצאת מפה!" אמרתי
" אני מבין אבל אין מה לעשות. זאת הדרך היחידה לעשות את הניתוח הזה."
המשכתי לצרוח עליו ובסופו של דבר גם לקלל.
תומר גרר אותי החוצה בזמן שצרחתי.
הוא הושיב אותי על הכיסא והתחלתי לבכות בטירוף.
הביאו לי מים אבל לא הצלחתי לשתות.
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר , אבל ידעתי שלא נשאר לעשות שום דבר חוץ
מלחכות.
(מזכירה, להגיב ולהצביע אם אהבתם)
YOU ARE READING
יומני היקר
Teen Fictionעדי , נערה בת 16 שבקושי גדלה עם הוריה, ורגילה לשגרה שבה היא נמצאת כל היום לבד בבית הענקי שלהם. מה קורה פתאום שהחיים שלה משתנים ומרגע לרגע היא כבר שוכחת את השגרה שהייתה רגילה אליה? פתאום היא צריכה להתרגל לדברים חדשים: משפחה חברים, בית, וגם להתמודד ע...
