○ נקודת מבט ליאם ○
שער הברזל של התא שוב חרק ונכנסו לחדר הכושר 5 שומרים. מספרם כמספרנו.
כל אחד מהם הלך לאחד מאיתנו וכיסה את ראשו בשק.
"אתם לא תשמיעו ציוץ" שמעתי את אחד מהם מדבר "אתם בטח יודעים לאן הולכים אז תחסכו מאיתנו מאבקי שווא" המשך והרגשתי איך הוא נועץ את עיניו בנער החדש. הוא בטח משתין מפחד עכשיו.
השומרים החלו להוביל אותנו החוצה, ואז לתוך משאית.
הכרתי את הדרך הזאת טוב מאוד. ועכשיו ריחמתי על הנער החדש, שסוף סוף יגלה, מה זה להיות מסומן.
------------------
לאחר זמן מה הורידו אותנו מהמשאית ולקחו אותנו לתוך מבנה חדש. שם הורידו לנו את השקים ומולנו נפרשה הזירה.
כלאו אותנו מחדש בתוך תא קטן עם שק איגרוף אחד וספסל.
"היי, ליאם!" קרא לי השומר "תסביר לחדש בקצרה הוא יהיה האחרון היום" אמר לי וחיוך קטן היה מרוך על פניו.
כמה רציתי לתת לו אגרוף, כמה רציתי. אבל אני לא אסתכן בזה. עדיין לא.
"היי גבר" אמרתי לנער החדש "היי" הוא השיב, הוא ניסה להיות אדיש אבל שמעו כמה שהוא מפחד "תראה, ביקשו ממני להסביר לך מה עומד לקרות, ובגלל שאתה אחרון תוכל גם קצת לצפות בשביל להבין אבל אני מציע לך להקשיב לי טוב עכשיו" התקרבתי אליו ודיברתי הכי חלש שיכלתי.
"פה זה לא משחק, לא בשבילנו. אז כדאי לך לתת את כל מה שיש לך ולהרוג, באמת להרוג, את מי שיהיה מולך" המבט המפוחד שוב התגנב לעיניו "אל תראה שאתה מפחד, כי אז אתה תיחשב כחלש. גם אם אתה מת מפחד אל תראה את זה מבחוץ!" אמרתי לו בקול תקיף ושקט, כדי שלא יוכלו לשמוע אותי.
פעמונים צילצלו. "זה מתחיל" אמרה ג'ו ואני הרמתי את מבטי, מתפלל, שלא יקחו אותי ראשון.
"תומאס? תומאס צייקוב?" צעק השומר לתוך התא. תומאס קם. הוא כבר ידע, שאת הקרב הזה הוא לא יצלח.
"תהיה חזק!" קראתי לו "אל תיתן להם לשבור אותך!" אבל תומאס רק התבונן אלי בעצב, יודע, שזה הקרב האחרון שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
○ נקודת מבט ג'ו ○
"אל תסתכל" אמרתי לגולדן, לא כדאי שהקרב הראשון שיראה יהיה קרב שבו מישהו משלנו מת.
"את חושבת שהוא יהיה בסדר?" שאל אותי ליאם והצביע לי עם ראשו לכיוון גולדן.
"אני מקווה" השבתי. לרוב אני אדישה לחדשים. אבל, נמאס לי לראות אנשים מתים.
שריקה. קול של מישהו צורח. זה התחיל.
הלכתי אל השק איגרוף והתחלתי לחבוט. לא הפסקתי, עד שנגמר הקרב.
---------------------------
"לוקאס? לוקאס פווארס?" שוב פעם קראה השומר לאחד מאיתנו.
גאלי יצא החוצה.
שריקה. צעקות. שוב פעם זה מתחיל.
---------------------------
"ג'ו? ג'ו פינרס?" הפסקתי לחבוט. זה הזמן שלי.
יצאתי אחרי השומר לכיוון הזירה, ומזווית העין ראיתי את ליאם והמבט שעל עיניו. הוא תמיד חושש. חושש לאבד אותי.
יישרתי את מבטי קדימה מצפה לראות את הנער שילחם נגדי.
והנה הוא. שיער ג'ינג'י מקורזל, לובש גופיה אפורה שמבעדיה אפשר לראות את שריריו.
"אני עומד להילחם נגד בת?!" הוא שאג כשעליתי לזירה. "יש לך בעיה עם זה?" עניתי לו בארס. "תשתקו שניכם! כשתשמע השריקה תתחילו!" צעק עלינו השופט.
שריקה. זה מתחיל.
הוא רץ לעברי באגרופים קמוצים, לא הדרך הכי טובה להתחיל איתי קרב, התכופפתי מתחתיו ונתתי לו אגרוף למפשעה. רציתי לסיים עם זה מהר, לא היה לי כוח היום.
כשהוא התפתל מכאבים התיישבתי מעליו וחנקתי אותו עם ידי. "אני מצטערת" לחשתי בזמן שהוא ניסה להאבק בי.
לאחר דקה הוא כבר שכב דומם על הרצפה. המנהל לא אהב שאני גומרת כל כך מהר עם קרבות אבל היום לא היה לי אכפת. רק רציתי לצאת מפה.
YOU ARE READING
המוסד לעבריינים צעירים
Action~ שיפשפתי את הידיים בכוח, בסבון, במים, בסמרטוטים, בכל דבר שעלה בידי. הן כבר היו נקיות ללא סימן לדם שהיה עליהן לפני, אבל שיפשפתי אותן בשביל להיפטר מהתחושה, מנסה להדחיק את המחשבה ולהכניס לעצמי לראש שזאת לא אני. ~ זה מה שהיה לאחר הרצח הראשון שביצעתי, ה...
