המוסד לעבריינים צעירים

|פרק 7|

.
○ נקודת מבט ג'ו ○
.
התעוררתי.
שוב אני נמצאת בחדר מרובע אך הפעם יש קיר זכוכית כהה ממולי.
מישהו יושב מאחוריו. אני יודעת.
.
דלת חורקת. גאלי נכנס פנימה.
"התעוררת לוחמת קטנה שלי?" הוא שאל. לא חשבתי הרבה וירקתי עליו. למזלו זה החטיא את פניו בסנטימטר.
שני שומרים נכנסו ונעמדו מאחוריו.
"הכל בסדר, היא לא יכולה לעשות לי כלום." גאלי אמר והצביע לעבר הדלת. השומרים חזרו בצייטנות אל מחוץ לחדר. שוב נשארנו רק אנחנו.
.
"אני יודע שהתחלנו ברגל שמאל, אבל אני אשמח להתחיל מחדש!" הוא קרא לעברי. בחלומות שלך חשבתי.
"נעשה זאת כך,אני אספר קצת על עצמי ואז את קצת על עצמך טוב? אני אתחיל, שמי הוא גאלי ספרואר, נולדתי בלונדון, וכבר בהיותי ילד חלמתי לעשות דברים גדולים!" הוא סיפר "עכשיו את" היא הניד את ראשו לעברי.
אדם טיפש חשבתי. מספר לי חומר על עצמו כשהוא יודע שאני לא אספר לו עליי.
"נו ג'ו, אני לא רוצה לעבור לכוח." אמר. חייכתי אליו, וכשעיניי נעוצות בעינייו הוצאתי לו לשון. לשבור אותי זה בלתי אפשרי.
בום. רעד עבר לי בגוף. הוא חישמל אותי. חה! צחקתי, זה לא ישבור אותי.
חייכתי אליו. הוא התעסק עם הבן אדם הלא נכון.
בום. הוא העלה את העוצמה. חבל שהוא לא מבין, מכות חשמל לא ישברו אותי.
.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
.
○ נקודת מבט ליאם ○
.
ישבנו על הספות וחיכינו. כבר קראו את שמות כולנו ואנחנו חיכינו לבאות.
פתאום נכנסו שומרים ותפסי אותי משני צדדי.
משהו קר הוכנס לצווארי.
"מה לעזעזל?!" שמעתי את לוקאס צועק במעומעם. ואז התמוטטתי. שחור.
.
-------------------------------‐----------------------------------
.
פקחתי את עיניי וניסיתי להזיז את ידי. "יופי לי" אמרתי לעצמי, אני קשור.
מאחר וכבר לא היה לי מה לעשות אימצתי את עיניי בחשכה וניסיתי לבחון את סביבתי.
כל מה שהצלחתי לקלוט היה שאני נמצא בחדר קטן, וחוץ ממני ומהכיסא שאליו הייתי מחובר, בצד הונחה קופסא וממנה יצאו חוטים, חלקם גם התחברו לגופי.
פתאום הוסט הווילון ממולי ולפני נגלה חלון זכוכית כהה. מבעד לחלון ראיתי את ג'ו.
.
"ג'ו!!" צעקתי אבל אף אחד לא שמע. לידה עמד ג'ון ושלט כפתורים בידו. הוא לחץ עליו, ואני צפיתי בג'ו מתפתלת מכאבים.
"ג'ו!!!" צעקתי חזק יותר. אין מענה. ניסיתי לנער מעלי את החבלים והחוטים, להשתחרר מהכיסא וללכת לעזור לה, אבל שום דבר לא עזר. הייתי לכוד.
ראיתי את גאלי מדבר אליה ופתאום, נדלק אור.
.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
.
○ נקודת מבט ג'ו ○
.
19, 20, 21, 22 ספרתי את נשימותי. כבר עברה חצי דקה בלי שהוא חישמל אותי. מה קרה?
ראשי היה שמוט קדימה, עגלי זיעה הצטברו על מצחי ושערי נדבר לפני.
"הרימי ראש יקירתי" אמר גאלי "זה לא יעזור אם נעבור לשלב הבא בלי שתראי אותו" הוא המשיך.
"בחלומות שלך" סיננתי מבין שיני. אני לא אקשיב לו. אני לא אתן לו סיפוק של שליטה.
"אם אני אומר לך להרים ראש את תרימי את הראש!" הוא תפס את שערי ומשך אותו אחורה בחדות.
יש לו פיוז קצר.

.

"הסתכלי לצד ימין יקירה" אוא נדלק מאחורי הזכוכית הקהה וחשף שני ילדים קשורים.

"חבל עליהם" אמרתי. אני לא אדבר.
299, 300, 301, 302 ספרתי את השניות. מצאתי בזה דבר מרגיע.
כבר עברו חמש דקות בהן הנערים האלה עוברים התעללות. מסכנים.
גאלי הוריד את ידו מהשלט שאחז והנערים הפסיקו לרעוד. בעיניהם עלו דמעות.
"לא רוצה לדבר, הא?" הוא לחשש בשקט.
הוא תפס את שערי והפנה את ראשי לצד השני.
אור נדלק. שוב פעם אנשים קשורים בכיסאות. אבל הפעם, שלוש בנות.
"זה שאלה בנות לא יגרום לי לדבר." זימרתי לו. עם הזמן, פיתחתי עור של פיל.
183, 184, 185, 186
הוא הפסיק לחשמל אותן אחרי שלוש דקות.
"באמת שלא רציתי להגיע לשם אבל לא השארת לי ברירה." הוא אמר ומשך את שערי כך שמבטי הופנה לאמצע החדר.
אור נדלק וחשף ילד יחיד קשור לכיסא.
הילדים הקודמים אולי נראו מוכרים, אך אותו זיהיתי בקלות.
השיער הבהיר, קצב הנשימות הרגוע, התנועות שעשה כשניסה להשתחרר מהכיסא, הכל התחבר לאדם אחד.
ליאם.

.
"את יכולה לדבר, או שאני מחשמל אותו" המשיך גאלי בדבריו.
על פני עלה מבט אטום. אולי הוא יניח לו.
"את ביקשת" הוא זימזם באוזני ולחץ על הכפתור.
ליאם החל להתפתל בכיסאו.
עצמתי את עיניי וספרתי את נשמותי.
ידיים קרות ומחוספסות פתחו את עפעפיי בכוח והכריחו אותי להביט.
הוא התפתל בכסאו, ניסה לזוז ולהפסיק את הזרם. עיניו בכו וצעקות עמומות נשמעו מן החדר.
אני לא אדבר, הזכרתי לעצמי. ליאם חזק מספיק. ניסיתי לשכנע את עצמי להאמין.