'הרגשתי באדמה מתחתי, רגליי היכו בחוזקה עד שמעדתי מרגישה ידיים מחזיקות בי, ואז מרפות אני מספיקה לראות צללית של אדם שרצה ונעלמת לפני שאני נופלת לסיוט הבא.
אני רואה פנים חלקות כזכוכית אין אף אין פה אין כלום, רק עיניים ירוקות שכתמי סגול בתוכם.
החלום משתנה במהירות, העיינים שעמדו מולי נעלמות ובמקומם מופיע גל צונאמי שמאיים להטביע אותי.
התעוררתי בבהלה, רואה את אחותי הקטנה גוערת מעלי.
"אלן, את ערה?!" שאלה מביטה בי בדאגה, שיערה החום החלק כמו וילון סביב פני. מסתיר את שתינו מהעולם.
"כן ורוניקה אני ערה" עניתי בקול צרוד,
היא זזה לאחור וממשיכה להסתכל עליי כאשר אני מתיישבת ומעיפה מבט עצל על השעון: 7:55,
"אלן! תמהרי יש לימודים היום, נשבעת שזה מעצבן כבר שאת לא מתעוררת מעצמך!" ורוניקה אומרת במהירות ובקוצר-רוח והולכת להתארגן בעצמה.
לוקח לי דקה להבין מה היא אמרה, שיט אני מאחרת ללימודים,
שוב.
אני קופצת מהמיטה נתקעת עם הזרת בשידה מגששת אחרי זוג מכנסיים נקיים לובשת אותם מצחצחת שיניים ביד אחת וביד השניה מלבישה את החולצה הראשונה שמצאתי.
אני ממהרת למטבח כדי לקחת כסף, אני נועלת את הסניקרס הלבנות במקור.
לוקחת את הכסף מנשקת את אימי שעמדה ובישלה במטבח, אני באה לצאת מדלת הכניסה אבל מרגישה יד על הכתף אני מסתובבת רואה את אמא שלי מחזיקה בתיק שלי ביד אחת וביד השניה מושיטה לי את הצנימים שהכינה בשבילי, אני מודה לה בחיוך והחיוך שחוזר אליי קורן מתי עינייה הירוקות, היא חוזרת למטבח שערה החום הארוך משתלשל עד מותניה וזז מצד לצדמכאשר היא היא מזיזה את ראשה היא מזמזת שיר ישן ומתחילה לשטוף כלים שנערמו בכיור, אני מנתקת את מבטי וממהרת לצאת מהבית.
אני מגיעה לתחנת אוטובוס רואה שהקו הבא יהיה עוד רבע שעה, אני מתיישבת על הספסל מביטה בסניקרס שלי, בציורים שעליו, הם נראים טוב אבל רואים שאני לא באמת יודעת לצייר.
המבט שלי עולה למכנסי-ג'ינס, שמה לב שלבשתי את המכנסי-הג'ינס שצבעתי איתם את החדר, והן מטונפות בצבע 'נפלא, פשוט נפלא הנה עוד יום נהדר בחיי אלן אלכסנדר' אלכס חושבת וטומנת את ראשה בין כפות ידיה מחכה לאוטובוס.
הגעתי לתיכון בדיוק כשסגרו את השערים, אני צועקת לשומר "רגע! ריצ'ארד, חכה רגע".
ריצ'ארד גבר בשנות הארבעים לחייו, גבוה ורזה.
הוא מסתכל עליי ומחייך, כך שעיניו החומות מקרינות חמימות אבהית.
אני רואה שבמהלך החופש שלו הוא גידל זקן שבקצותיו התחיל להופיע שערות אפורות.
אני נכנסת בשער, יותר נכון משתחלת מבעדו.
"אלן..."מתחיל ריצ'ארד בגערה "את לא יודעת שאסור לאחר?!" , הצלחתי כבר לעבור אותו ואת השער כך שעכשיו כשאני מסתכלת עליו הוא בגבו לשער שלוב ידיים ואני בגבי למבנה התיכון.
אני מחייכת ועונה "סליחה ריצ'ארד, לא הצלחתי להרדם בלילה" סוף המשפט יצא לי בלחישה.
החיוך שלו ישר יורד ובמקומו תופסת הדאגה את מקומה, אבל הוא רק מהנהן ומחכה לראות אם אספר לו.
הוא אחד האנשים היחידים שיודעים על הסיוטים שלי, כשיש לי סיוט מפחיד שמטריד אותי ממש אני תמיד מספרת לו, הוא כמו אבא בשבילי ואני בשבילו כמו בת, החברות הזאת התחיל מילדות פנטסטית של הברזה וריתוקים מהבית ספר.
הוא תמיד היה שם עם מכנסי הדגמ"ח החומים, השפם שנהפך לזקן עכשיו, אוזן קשבת ועוגיות ששוברות שיניים (ניסוי וטעייה במהלך השנים, שבהם ביקרתי 10 פעמים אצל רופא השיניים) ולכן הוא הגיש אותן תמיד עם כוס שוקולד אמיתי חם.
הלוואי ושכולם היו יכולים ליהיות רגישים כמוהו.
קשה לי לראות אותו דואג אז אני מאחלת לו יום טוב שיבין שזה סיוט רגיל, ושהוא לא צריך לדאוג.
הוא מחייך באהדה אומר לי בוקר טוב
"אהה ואלן אם את צריכה מכנסיים יותר מתאימות תאמרי לי" עינו הימינת קורצת אני מביטה במבוכה על מכנסי "כן.. בבקשה.." אני כמעט מתחננת 'ניצלתי' המחשבה עברה בראשה של אלן, ריצ'ארד פונה ונעלם בבונקר שלו יוצא ובידו זוג מכנסיי-דגמ"ח בצבע בז', מידה אחת מעליי.
"וואו ריצ'ארד מאיפה יש לך מכנסיים כאלה?" אלכס שואלת בהתגרות וצחוק בקולה
ריצ'ארד מתחיל להסמיק ולגמגם ידו מוצאת את העורף וממשת אותו באי נוחות ומבוכה
"אני צוחקת" אלכס אומרת
ואז לוקחת אותם מודה לו ורצה להחליף ולהספיק לשיעור השני.
אני מתחילה ללכת מהר לכיוון הכיתה שלי, שנמצאת במסדרון החיצוני של התיכון,
הדלת הכחולה שניצבת מולי כאילו מחזירה לי מבט כרומזת, שהיא כביכול יודעת שאני מאחרת כבר ב10 דקות ושהמחנכת שלי שונאת איחורים.
אלכס באה לגעת בידית כדי לפתוח את הדלת ה"כועסת", ומרגישה שמישהו מסתכל עליי, מן צמרמורת כזו בגב,
היא מסתובבת ולא רואה איש.
הסיטואציה הזו מזכירה את הסיוטים הרבים שלה אך היא מתעלמת מזה ומושכת כתפיים כדי להעביר את תחושת הצמרמורת ואז, ונכנסת לכיתה.
למזלה המורה עוד לא הגיעה.
*9:55*
הצלצול להפסקת אוכל גואל אותה מיסוריי הרבים.
אלכס עם אותם האנשים בכיתה כבר ארבע שנים והסבלנות שלי כלפיהם כבר מתחילה להעלם.
יש את סטיב, ג'ייקוב וברנס שחקני הפוטבול של הכיתה הם מסתובבים בעיקר עם חבורת המעודדות, הקפטן שלהן נקראת איזבל. איזבל היא מודל היופי: בלונדינית עם עיניים ירוקות עצומות גבוהה וחטובה, אבל היא גם מפותחת, ולפני שתקפצו למסקנות שהיא מגעילה ושאני לא סובלת אותה...
אז תנו לי לנפץ לכם את האשליה:
היא לא כזו!
היא נחמדה ותמיד מזמינה את כולם למסיבות שלה.
פעם אחת אפילו עזרתי לה להתאמן למבחן בביולוגיה והיא ואני התקרבנו מאוד ואפשר לומר שהיא חברה שלי.
אם אין לי עם מי לאכול בקפיטרייה, היא תמיד תבוא ותשב לידי וכך כל המעודדות שלה והבנים.
אחרי קבוצת "מודל הספורט המושלם",
יש את קבוצת החנונים שמורכבת בעיקר מאנשים שאוהבים ירוק, ולא אני לא מדברת על הצבע של הניסוי שעשו לפני שנתיים ורק עכשיו התגלה, אני מדברת על שהמוח שלכם חושב ברגע זה.
המנהיגים שלהם הם צ'ארלס ובת זוגתו סמנתה או בקיצור סאם.
הם גאונים משוגעים ובאמת שלא כדי להסתבך איתם. אבל אני חברה טובה מאוד של סאם, טוב... היא השותפה שלי במגמת מדעי המחשב כבר שנתיים.
אחרי "המסוממים".
באה קבוצת הגותים ולא אין לי מה להסביר כאן, זה ברור לבד לא?!
אחריהם באה הקבוצה שלי קוראים לקבוצה שלי "המתבודדת" ניחשתם לבד למה קוראים לה כך, בינתיים חוץ מאיזבל וסאם אין לי באמת חברים.
וכן זה לא כל כך משנה לי כי אני רק רוצה לעבור את הלילה בשלום ולהוציא תעודת בגרות סבירה, אין לי זמן לחברים עכשיו.
ההפסקה נגמרה ואלכס הייתה יותר מידי שקועה במחשבות שלה, עד שלא שמה לב שמישהו מסתכל עליה דרך החצר של התיכון.
YOU ARE READING
DreamCatcher
Fantasíaהסיוטים היו חלק מחייה של אלן אלכסנדר, כל לילה הם היו באים ולא מרפים, משחקים בפחדיה, הורגים את יקיריה בראשה. עד שביום הולדתה היא מקבלת מתנה מאישה שהיא לא הכירה או ראתה אי פעם. המתנה הייתה ארוזה בקופסה קטנה עטופה בנייר אריזה בצבעי סגול ופסים אדומים,שב...
