נחסם (Boy×boy)

חלק שני-נכלם

בשבוע אחרי החוויה הגרועה עם רותם, לא הייתה התרחשות מעניינת. 

היה זה השבוע האחרון לפני החופש הגדול האחרון של ליאל.
רותם הראל לא הגיע לבית משפחת שֶמֵר, הוא לא שלח הודעה לליאל, לא התנצל, כלום.
וליאל, ליאל ניסה לאחוז בעצמו בכל הכח בשבוע האחרון של כיתה י'א. הוא לא בכה, הוא לא נתן לעצמו לבכות שוב. אבל גופו ונפשו נכנסו למצב רגשי הגובל בהזיה, מצב שהוריד לו את החשק מכל מה שהוא התעניין בו וגרם לפניו להראות עצובות עוד יותר.

ליאל היה נער שנוטה לדיכאון במהירות, זה פשוט מושך אותו, גם כשדבר לא באמת קורה. גיל ההתבגרות המוקדם שלו היה מציק, מציק לכולם. הדיכאונות חסרי הסיבה שלו ערערו פעמים רבות את ההווי המשפחתי, הוא הכניס את כל המשפחה שלו ללחיצים מטורפים שרק לא יפגע בעצמו. וכל זה? כי כלום. ליאל היה פשוט אחד שנוטה לדיכאון.
אבל הוא עבד על זה, עבד קשה. היה לו קשה להיות שמח, הוא חסר ביטחון, הוא נפגע מהר וסולח מהר יותר, נכנע בקלות.
ליאל מאמין שהבריחה שלו מכל זה, היה הגילוי על עצמו, שהוא גיי. וכשהוא נתקל במקרה באותו הבחור שהראה לו את המועדון בתל אביב, הוא הודה לו על כך עמוקות. הוא היה הולך לאותו המועדון מידי פעם ביום חמישי בערב, שם הוא הכיר את הבחור שלקח ממנו את הבתולים, את הנשיקה הראשונה, שם הוא נתן לעצמו להתלבש איך שהוא רוצה ולהיות עם בחורים מזדמנים שהתעניינו בו והוא בהם. דבר אחד שליאל כן היה בטוח בעצמו לגביו, זה בסצינות מיניות. במיוחד כשאת אותם בחורים הוא לא הכיר.
בכל אופן, ליאל מאמין שאותו המועדון סיפק לו הרבה יותר מייחסים מזדמנים, הוא סיפק לו בריחה.
לליאל היו צלקות רבות על ידיו ובין ירכיו, צלקות אותן ראה בכל מקלחת, בכל בילוי בחוף הים, צלקות שבקושי החלו להעלם.
ואם יש משהו שליאל לא רוצה לחזור אליו, זה לתקופה הזו של הילד המסכן שרק מחפש תשומת לב ופוגע בעצמו כדי לקבל אותה. לקבל את הרחמים, את היחס.
אבל הוא כבר לא אותו הילד, לא אותו הנער המסכן והעלוב. אמנם הוא חלש מבחינה פיזית ונפשית, אבל לאט לאט הוא מתגבר. הוא בונה את הבטחון ואת האדמה היציבה שלו, אמנם בצעדים של תינוק, אך גם תינוק בסוף ילך זקוף ויעמוד איתן על רגליו.

ונכון, ליאל הוא לא הילד המאושר, השמח והקופצני. הוא לא נוהג לחייך, הוא לא נוהג לדבר הרבה. הוא מתבייש לדבר עם אנשים ולהביע את דעתו. הוא מופנם מאוד, הכי נוח לו להיות ולבלות בחברת עצמו ובחברת האנשים הקרובים לו ביותר, שרותם היה אחד מהם. אין לו הרבה חברים, הוא לא מהילדים החכמים האלו שפשוט מצליחים בלימודים ועליו להתאמץ ולעבוד קשה. הוא קורע את עצמו רק כדי להישאר עם הממוצע שמונים ושלוש שלו. הוא מנסה לא להיקלע לשיחות עם הבנים בשכבה, אלא אם כן הוא מוכרח באמת. לעזאזל, הוא פאקינג הומו בנתניה, הבנים בשכבה שלו מפחידים אותו והוא בטח לא חושב על לצאת מהארון, ערסים לא מתים על חבר'ה כמותו.

בכל אופן, באותו השבוע ליאל היה עצוב מבדרך כלל. ברגע שחזר לביתו מהלימודים, הוא נכנס לחדרו, סגר את הדלת, החשיך את החדר ונכנס למיטה שלו כשהוא שם את רשימת ההשמעה הכבדה שלו באוזניות. הוא לא ישן באמת, והוא לא בכה, הוא פשוט קבר עצמו תחת השמיכה והתאחד עם עצמו והכאב שלו.