נחסם (Boy×boy)

חלק שביעי-נגמר (אחרון).

רותם לא ידע כמה זמן עבר מאז שראה את ליאל. חודש? חודשיים אולי? הו, תחושת הזמן שלו באחרונה הלכה לעזאל. 

זה היה נורא. מאז שרותם הפנים את מה שליאל אמר לו בבית החולים באותו לילה, הוא פשוט לקח צעד ענק לאחור. הוא לא הלך כמעט לבקר את משפחת שמר בביתם, הוא סגר יותר ויותר שבתות בבסיס וייחל לעצמו שלא יפגוש את ליאל. ליאל שנא אותו וזה הכאיב לו. הכאיב לו יותר מכל. לעזאזל, הוא גם לא באמת יכול לכעוס על ליאל, להאשים, או כל דבר אחר. הוא אשם בכל זה מלכתחילה. ולכן זה כאב אפילו יותר. האהבה שלו לליאל רק הלכה והתחזקה עם כל זמן שעבר והלב שלו איים לקרוס. רותם לא בכה מאז הפעם ההיא בבית החולים עם ליאל, אבל הוא הרגיש שבכל רגע נתון הוא על סף בכי. כן, הוא לקח את הכל קשה מדי, הוא ידע. ליאל והוא אפילו לא היו זוג. אבל בכל זאת, הוא לא הצליח להכיל את האבדן, הוא לא הפנים עד עכשיו עד כמה שליאל היה חלק מחייו ועכשיו הוא איננו. גם לא בתור חבר טוב. וזה דיכא אותו. 

עם חלוף הזמן הוא הצליח להכחיש. לא לגמרי, לא את הכל, אבל הצליח חלקית. הוא ניסה בכל כוחו למחוק את ליאל מראשו, נאבק בעצמו בכל פעם להשאיר את החיוך שלו על שפתיו. הוא לא זייף את החיוך, הוא רק הכריח אותו להיות אמיתי. ולפעמים זה עבד, לפעמים זה לא. הכחשה. הוא דגל בזה בזמן האחרון.

אז לראות את ליאל אחרי כל הזמן הזה... בטח הכחשה. הכל חזר אליו ברגע אחד, כל הכאב, כל המחשבות, המילים של ליאל מאותו ערב. הכל. 

שוב יום חמישי, רותם עמד בפתח ביתם של משפחת שמר. מביט פעור עיניים על ליאל ששכב על הספה בביתו, ראשו מופנה כלפי מעלה והוא בוהה בתקרה. 
לעזאזל, שי אמר שליאל לא בבית. למה הוא עשה לו את זה? רותם נשאר בפתח כמה רגעים נוספים עד שליאל הפנה את מבטו אליו, מבחין בו. 

"רותם?" הוא קרא בשקט. 

רותם השפיל את מבטו לריצפה, לא מסוגל להביט בפניו של ליאל, הוא מתח את רגלו לאחור ומלמל, "א-איפה שי?" 
ליאל לא שינה תנוחה כשהוא ענה לרותם, "הוא צרך לחזור בערך בתשע בערב." 
רותם קילל את שי בליבו, למה לעזאזל הוא אמר לו לבוא אליו אם הוא לא שם? הוא מתעלל בו בכוונה?

"א-אוקיי, תודה." מלמל רותם, עיניו נעוצות בריצפה בעקשנות והוא מרגיש כי בכל רגע דמעות יפרצו מעיניו. הוא הסתובב ויצא מהבית הזה כשהוא שמע את קולו של ליאל קורא לו מאחור. 
"ר-רגע, רותם. חכה רגע." ליאל קרא, הוא ניסה להתרומם אך זה לקח לו זמן מפני שעדיין היה לו קיבוע בצלעות והקרסול שלו שלח לו זרם חד של כאב ברגע שהזיז אותו מהר מדי. 
רותם הסתובב חזרה, לא ממש נכנס לבית שוב אך גם לא ממש בחוץ. "מה?" הוא אמר בשקט. לא מצליח להרים את ראשו ולהביט על ליאל, פשוט לא מסוגל. כאשר ליאל הצליח לקום סוף סוף, הוא הלך בצליעה לעברו של רותם, מביט בפניו העצבות.

ליאל ישקר אם הוא יגיד שהוא לא התגעגע אליו. אם הוא לא חשב עליו כל הזמן שעבר. בהתחלה אולי הוא באמת לא ממש חשב על רותם ועל מה שאמר לו, כי הוא היה שקוע מדי בכאב שעיוות את גופו עם כל צעד ושעל ועם כל תזוזה הכי קטנה שעשה למשך כמה שבועות. אבל כאשר הכאב הפיזי של גופו החל להישכח, הכאב הנפשי מצא את מקומו ושב אליו. רותם היה חסר לו.