נחסם (Boy×boy)

חלק שלישי-נשבר

כאשר ישב רותם בביתו הקטן, אשר זהה במבנהו לבית משפחת שֶמֵר, הוא חשב.
ישב על הספה בסלון, וחשב. מידי פעם הוציאו אותו מריכוז אמו וחברתה שישבו במטבח ופטפטו על כוס קפה.
רותם ניסה לחשוב בבהירות על ליאל ועל חברו הטוב שי. מנתח בראשו את השיחה הבלתי נעימה עם חברו ואת המפגש המביך עם ליאל.
הוא באמת אמר כמה דברים שהוא לא היה צריך להגיד. בהחלט, רותם אמר כמה דברים אשר ללא ספק לא היו במקום, הוא נהג בכפיות טובה שלא הולמת אותו ולא מגיעה למשפחת שֶמֵר. שי צדק בכל מילה שאמר, רותם באמת ובתמים חייב למשפחה הזו בכלל ולשי בפרט הרבה יותר משהוא מסוגל לתת.
ורותם נבוש שככה הוא מודה למשפחה המדהימה הזו.
משפחת שֶמֵר קיבלה אותו אל זרועותיה בחמימות ברגעים הקשים ביותר בחייו. היא חיבקה אותו בימי הניכור מאביו כאשר יצא מהארון ולא פחות מהצילה את הקשר שלו עם אבא שלו. שי היה זה שהציל אותו ואת בן הזוג שלו באותו לילה רע לפני כמה שנים, הלילה בו כמה חבר'ה ראו אותו ואת חבר שלו בחוף הים ופוצצו אותם מכות. רותם בקושי הספיק להתקשר לשי והוא יודע שאם הוא לא היה מספיק להתקשר אליו, הוא והחבר שלו היו במצב הרבה יותר גרוע. החבר'ה האלה שלחו אותם לבית חולים כאשר בן זוגו של רותם במצב מזעזע ונשלח מידית וללא עקבות לטיפול נמרץ. רותם היה חזק יותר ולכן מצבו היה קל יותר, אבל בכל זאת; אותו לילה היה נגמר אחרת אם לא שי. אבל שי הגיע, הגיע ופשוטו כמשמעו הציל אותם.
ולא רק זה, מעבר להגנה, מעבר לטובות, משפחת שֶמֵר זו המשפחה שלו, שי הוא חבר ואח וליאל בעצמו כמו אחיו הקטן.
ההורים של שי וליאל, היו כהוריו שלו. והמשפחה הזו אומרת בשבילו יותר מידי.
רותם באמת חייב להם חצי מחייו.

וזו הסיבה שרותם נעמד על רגליו, כנוע לאשמה אשר כירסמה אותו מבפנים כחומצה. הוא לא היה מסוגל להחזיק את זה, את הצער, את התסכול ואת רגשות האשם. הוא לא היה מסוגל להחזיק את המבט, את הדמעות של ליאל שהוא ראה באותו יום בו הוא עזב פשוט. את המבט של ליאל כאשר שי חיבק אותו, את הבכי הקולני שלו. הוא יודע שליאל לא יאמר דבר לשי, והוא שונא את זה ומעריך את זה גם יחד. ולכן רותם צריך לעשות צעד ולהתחיל להתנצל ולגמול לליאל על הכל. על כל מה שקרה.
לעזאזל, הוא פגע בליאל כל כך. חוסר השליטה המביש שלו לא היה אמור ליפול על ליאל בצורה כזו. הרצונות והחשקים המיניים שלו לא היו אמורים להיות קשורים לליאל בכלל. כל החרא הזה לא מגיע לליאל, והוא ממשיך להיות מניאק כל עוד הוא לא עושה צעד כלשהו על מנת לגשר ולהתנצל.
ואולי מערכת היחסים ביניהם לא תהיה כשהייתה, אך רותם ידע שהוא לפחות ניסה.

"לאן אתה ממהר ככה רותם? הבהלת אותי עם הקימה הפתאומית הזו." צחקה אמא שלו.
"אני חייב ללכת, ביי, אוהב אותך." הוא מלמל, יוצא מהבית במהירות ועולה את הקומה ברגל לבית משפחת שֶמֵר.

ליאל היה באמצעו של סרט קומדיה דבילי כאשר הוא שמע את הדלת נפתחת והרים ראשו, מתכוון לברך את הוריו לשלום כאשר מבין שהעומד בפתח הוא בכלל רותם.
ליאל הביט בבחור למולו לרגע אחד לפני שהשפיל את מבטו לברכיו, משחק באצבעותיו וממלמל, כמעט לא ברור, "אם שי ביקש ממך שוב, אתה מוזמן ללכת." ליאל ידע ששי יתקשר לבקש מרותם שוב שיבדוק אותו. לעזאזל שי.
"שי לא ביקש ממני." רותם השיב במלמול משלו.
אז למה הוא כאן?
"אה." ליאל נשף אויר והרים את ראשו, מביט על רותם שוב.
"אני רוצה לדבר איתך." הסביר רותם.
ליאל משך באפו ואמר, "מה קרה בשאר השבוע? ממתי אתה עושה דברים כאלה, רותם?"
"אני מצטער." רותם לחש.
ליאל שוב השפיל את ראשו, "עזוב את זה רותם, פשוט לך." מילותיו של ליאל נבלעו זו בזו, לא ברורות.
"א-אני, אנחנו צריכים לדבר ליאל." התעלם רותם מבקשתו של ליאל, עושה צעד אל פנים הבית וסוגר מאחוריו את הדלת
"אני רוצה להיות לבד עכשיו."
"אתה לא רוצה להיות לבד ליאל, אני יודע שאתה לא." רותם התקרב לעברו של ליאל והניח יד על כתפו בעדינות, מנסה לחזות מה ליאל יעשה.
"אתה לא יודע כלום רותם." ליאל ניער את ידו של רותם מעליו.
"בבקשה ליאל." הוא ביקש.
"תלך, בבקשה, לא טוב שאתה פה." ליאל לא רוצה לסלק את רותם, אבל הוא כן רצה שהוא ילך.
למען האמת, ליאל לא ידע מה הוא באמת רוצה. מצידו האחד של המטבע, ליאל ייחל לכך שרותם יסוב על עקביו ויעזוב את הבית שלו. אך מצד שני, הוא רצה שישאר.
נוכחותו של רותם לא עשתה לו טוב כרגע, בכנות. אבל ליאל מכיר אותו שנים והוא יודע שהוא כנראה באמת מצטער.
רותם התיישר ולקח את ידו חזרה אל עצמו. הוא הביט על ליאל המושפל לכמה רגעים לפני שנשף אוויר בכבדות ועצם לרגע את עיניו. הוא שיחק עם רגלו בחוסר מודעות ופקח את עיניו, מושיט ידו לליאל בתקווה ואומר, "שב איתי על הספה ליאל, בבקשה?" אך ליאל לא הגיב, אפילו לא הרים את ראשו. הוא פשוט התכווץ עוד יותר. "בבקשה, בוא נדבר, נראה סרט, נשחק, מה שתבחר." המשיך רותם לבקש אולם שתיקתו של ליאל נותרה בעינה. "אנחנו חברים." רותם לחש בשקט, דמעותיו בגרונו והוא נלחם שלא לבכות.
רותם היה מתוסכל, הוא התחנן לליאל רק שיתן לו הזדמנות, רק שיתן לו לדבר. הוא רצה לבוא אליו, להרים אותו ולתת לו חיבוק כל כך גדול, למחוץ אותו לחיקו ולספר לו כמה הוא מצטער. אבל רותם לא רצה לגרום לליאל להאמין שהוא אוהב אותו באופן רומנטי, אבל הוא גם לא רצה להרחיק את ליאל יותר.
לעזאזל, מה לעשות?
"בבקשה." הוסיף רותם, קולו רועד והוא מרחיק את ידו מליאל שוב כשהוא רואה שהוא אינו נוטלה.
ליאל הגיב לו הפעם הזו, "די רותם." אבל הוא אפילו לא הסתכל עליו. ליאל לא הצליח להרים את ראשו ולהביט ברותם.
"בבקשה, רק תסתכל עליי." הוא ביקש.
ליאל ניסה, הוא ניסה להרים את ראשו אבל לא היה מסוגל. הוא הרגיש מושפל מידי, הוא הרגיש כנוע ומסכן. הוא שוב הרגיש כמו כלב עזוב, שוב חש את אותה תחושה סורחת של ניצול, של זריקה, של השפלה. וליאל פשוט לא היה מסוגל להביט כך בעיניי הבחור שהשפיל, נטש וריצץ את גאוותו.
אז ליאל, נענע ראשו בסירוב, ראשו עודו מושפל ועיניו בוהות בברכיו הבולטות.
"בסדר." רותם כמעט נחנק כשאמר זאת, בעיניו עומדות דמעות שהוא לא נתן להן לרדת. "אז תן לי רק להתנצל, ואני מבטיח ללכת."
ליאל לא השיב, ורותם ולא ידע האם הוא מקשיב לו או לא, אך בכל זאת אמר, "קודם כל, סליחה. יום חמישי שעבר לא היה אמור להיות ככה." רותם נעצר, מביט בליאל אשר הרים במעט את ראשו.
רותם המשיך, מנמיך את קולו שוב, "לא היינו צריכים... לשכב." בסוף המשפט הוא כבר לחש ממש.
כשליאל שוב לא ענה, רותם נאנח והתכוון ללכת. אך לפני שהספיק ליאל הגיב, "אתה דחפת לסקס." אך ליאל אמר זאת בשקט ורותם לא שמע.
"מה?" הוא שאל, מסתובב חזרה לליאל.
"אתה דחפת לסקס." ליאל הרים את ראשו עוד קצת ואמר בקול מעט חזק יותר.
"אני מצטער על זה." רותם אמר, "מאוד."
אולם במקום לגשר, האימרה הזו פגעה בליאל יותר והוא לחש, משפיל שוב את ראשו ומשחק באצבעותיו, "אני כזה נורא?" הוא שאל בשקט.
"מה? לא." רותם הגיב, "בטח שלא." הוא מיהר להגיד.
"אז למה אתה מצטער על זה ככה?" ליאל שאל, מתקשה להאמין לרותם.
"אני מצטער שזה היה איתך." השיב רותם, מבין לאחר רגע כמה המשפט שאמר מעליב. "כאילו לא, רגע, לא לזה התכוונתי, לא הייתי צריך להיות איתך." רותם מיהר להסביר.
"רותם תפסיק." ליאל ביקש בטון מלא צינה וכאב. מילותיו של רותם רק המשיכו לפגוע בו.
"אני מצטער זה לא יצא לי טוב, לא התכוונתי לזה ככה." רותם החל לנוע במקומו באי נוחות ולהזיע מנסה לסדר את מחשבותיו הרצות.
"למה התכוונת בדיוק?" שאל ליאל.
"אתה, אתה מקסים ליאל, באמת. אתה מדהים ואני לא אחשוב עליך משהו אחר. אבל ליאל, זה לא היה צריך לקרות, לא איתך, לא אנחנו."
"למה?" שאל ליאל, קולו חנוק ודמעותיו מאיימות לצאת. ליאל הרים את ראשו והביט על רותם, "למה?" הוא שאל שוב.
"אתה אח של שי, א-אתה כמו האח הקטן שלי."
"אז למה דחפת לכיוון הזה רותם?" ליאל שאל, מעינו הימנית בורחת דמעה שהוא מהיר לנגב.
"זו אשמתי, אין לי מה להגיד, אני מתבייש כל כך." רותם לחש, מחכה לתגובתו אך ליאל לא אמר דבר.
"אני לא הצלחתי להשתלט על עצמי וזה נפל עליך, אני לא חשבתי מה אני עושה. תבין ליאל, היית כל כך סוער ולא נתת לי לגעת בך ולדבר איתך, אני נלחצתי בעצמי, לא ידעתי מה לעשות." רותם עצר שוב, מביט על הדמעות שיורדות מעיניו של ליאל ומתאמץ לא לבכות בעצמו. "משהו קרה שם, הכל התחמם בשניות, הכל פשוט קרה הרבה מעבר למה שהיה צריך לקרות."
"סליחה." ליאל לחש, מושך באפו, הוא התכווץ במקומו וחום מגעיל תקף אותו תוך כדי שהוא התכווץ והוריד את ראשו שוב.
התגובה של ליאל הוציאה מרותם את כל כוחותיו הנפשיים ורגלו החלה לרעוד ללא שליטה.
"לא ליאל, אין לך על מה להצטער." רותם מלמל, מתקרב אליו ומחבק אותו. ליאל לא השיב לא חיבוק אך גם לא דחף אותו.
וליאל החל לבכות שוב, בשקט, אמנם, אבל עדיין לבכות. הוא בכה לתוך בטנו של רותם שעמד מול הכיסא בו ישב.
"די די ליאל, הכל בסדר." רותם שפשף את ידו על גבו של ליאל, מנסה לחזק אותו למרות שהוא עצמו עוד רגע נשבר.
"אני מצטער שאמרתי לך רותם." הוא בכה.
"שאמרת מה?" שאל.
"אני מצטער שבכלל התוודתי, שהרסתי את היחסים שלנו." הוא המשיך לבכות, אומר בקול רועד וסדוק.
"זה בסדר ליאל, פעלת נכון. אני שמח שאמרת לי. אנחנו עדיין חברים ליאל." ליאל לא ענה ורותם המשיך, "אני אוהב אותך מאוד ליאל, רק לא בצורה שאתה רוצה."
ליאל דחף מעט רותם, מסמן לו להתנתק מן החיבוק. רותם שחרר אותו וליאל הביט עליו, הפעם לעיניו ממש. "למה לא דיברת איתי כל השבוע?" שאל ליאל, הוא משך באפו שוב אבל הפסיק לבכות.
"לא היה לי אומץ." רותם לחש.
"אבל באת עכשיו."
"אני כל השבוע חושב על זה, עליך. על זה שפגעתי בך שעזבתי ככה. ואני כל כך מצטער ליאל. אני באמת מצטער שפגעתי בך ויש לך את כל הסיבות לכעוס עליי ולשנוא אותי. זה היה דוחה, מגעיל ולא מוסרי מצידי, ואני מבקש סליחה על זה." רותם נעצר, מחכה שליאל יגיד משהו אך ליאל שוב סירב לדבר.
"בבקשה תגיד משהו." התחנן רותם.
"אני לא שונא אותך."
"אתה אמור לשנוא."
"אתה רוצה שאשנא אותך?" שאל ליאל, תמוה. רותם נענע ראשו לשלילה, "אבל אני רוצה שתכעס." הוא אמר.
"אני לא כועס עליך, רותם." ליאל השיב.
"אתה אמור לכעוס עליי."
"אני לא רוצה לכעוס עליך."
"מגיע לי שתכעס עליי." רותם הביט עמוקות בעיניו של ליאל, מקרב אליו את פניו ומושיט את ידו לפנים הרכות של הנער למולו, רותם העביר את אצבעו המחוספסת על פניו של ליאל באיטיות, לא מתיק את עיניו ממנו כשהוא אומר שוב בקול רועד, "מגיע לי שתכעס עליי, ליאל." הוא לחש, קולו נשמע שבור.
ליאל בעצמו לא הזיז את פניו ולא חש בצורך התהומי להשפיל מבט. "אוקיי." אמר ליאל בשקט, נשען קצת לפנים וגורם לאצבעו של רותם להמחץ יותר אל פניו, "אני כועס." הוא אמר בנשיפה, עוצם את עיניו.
"תראה לי שאתה כועס." ביקש רותם, לוחש, נשימתו על פניו של ליאל. "תספר לי על מה." בלא מודע קירב רותם את פניו אל אלו של ליאל, מצחו כמעט נגע בליאל והוא עצם את עיניו.
"אל תכריח אותי רותם."
"תעשה את זה, תראה לי על מה אתה כועס." רותם נשען עם פניו על ליאל, וליאל לא התנגד לכך. השניים עצמו את עיניהם בעוד השיחה המשונה שהתחילו נהייתה מציקה.
"אני כועס, עליך." ליאל הגיב.
"עד כמה כועס?"
"מאוד." ליאל לחש, בשלב הזה הוא התרחק מרותם, דוחף אותו מעט עם ידיו ונעמד מולו, נמוך ממנו בכמה סנטימטרים שלא השפיעו יותר מידי.
עיניו של רותם נפקחו ברגע שליאל התרחק וגם הוא התיישר במקומו, מביט לליאל בעיניים.
"אני עצבני." הוא המשיך.
"תגיד את זה חזק יותר." רותם אמר בקול חד אך שבור יחדיו.
"אני כועס עליך כל כך." ליאל הרים את קולו ודחף את רותם שוב, חזק יותר.
"למה? על מה אתה כועס?" רותם אמר, מאתגר את ליאל במטרה לשחרר את היום ההוא עד כמה שאפשר.
ליאל התקרב אל רותם בצעדים קטנים, מבטו ישר ולסתו קמוצה, הוא לא צעק, לא תקף, אלא אמר את דבריו עם שיברון וכעס צרופים תוך כדי שהוא מתקדם בצעדיו הקטנים לרותם ודוחק אותו לפינה.
"אני כועס כי דחית אותי," הוא החל, מדבר כמעט ברצף, מה שלליאל לא היה מספיק אומץ לעשות בדרך כלל. "אני כועס כי עזבת אותי. אני כועס כי השתמשת בגוף שלי, חדרת אליי וגמרת, ואז פשוט הלכת, השארת את שלך והלכת," רותם כיווץ את פניו כשליאל אמר זאת, הפעם הוא משפיל את ראשו.
"אני כועס כי קיוויתי כל השבוע שתתנצל, אני פגוע כי לא היה לך אכפת, אני פגוע כי התעלמת." בשלב הזה ליאל כבר לחש, האומץ שתקף אותו נמג והוא נרעד, מתרחק מרותם. רותם הרים את ראשו והביט כיצד גופו של ליאל מתכווץ שוב, ואת מבטו המושפל נתקע בריצפה.
"ומה עוד?" רותם שאל, קולו חנוק מהגוש בגרונו.
"אני כועס עליך ופגוע ממך, כי נצלת את הגוף שלי ואת הרגש שלי, השארת את שלך בחדר שלי והלכת," ליאל הנמיך את קולו ללחישה כמעט, מתכווץ אף יותר ובעיניו דמעות חדשות שעדיין לא ירדו, "השפלת אותי רותם."
"אני יודע." רותם ענה, "ואני מבקש סליחה."
ליאל השתהה ארוכות לפני שענה, "אני סולח לך."
רותם לא יכל לראות את פניו כי ראשו של ליאל עדיין היה מושפל.
הוא נאנח, זה לא הקל עליו לשמוע את שלושת המילים האלו יוצאות מפיו של ליאל. למען האמת, הוא הרגיש כבד יותר ואשם יותר. רותם לא הצליח לקבל זאת, את המחילה של ליאל. זה לא היה בסדר, ליאל לא צריך לסלוח, לא מהר כל כך, לא למעשה כזה. הוא לא רוצה שליאל יסלח לו, הוא לא מכיל זאת בכלל. וזה הציק לו והציף את גופו בתחושות זרות, הוא הפנים שהוא הפוגע. הוא זה שפגע כל כך באחד עליו תמיד ביקש להגן. וזה ריסק את ליבו מבפנים, זה הצר עליו וקרע את בטנו, והוא רצה להקיא.
רותם עצמו לא היה סולח, וזו כנראה הסיבה לכך שהוא אינו מוכן לקבל את מחילתו של ליאל, הוא הרי אינו סולח לעצמו.

אמנם רותם החליט לא לאמר דבר, הוא רק הביט על ליאל לכמה שניות ארוכות. השתיקה הצורמת גרמה לליאל להרים את ראשו והם הביטו זה בעיניו של זה, עד שרותם שבר את השקט, נאנח והתרחק מליאל שני צעדים, "אני נראה לי אלך עכשיו." הוא מלמל.
ליאל לא השיב לו, אלא רק כשרותם היה בחצי הדרך החוצה ליאל קרא אחריו, "רגע רותם,"
רותם הסתובב אליו וליאל שאל, "א-אתה, אתה מרגיש אליי משהו?"
רותם לא מיהר לענות, הוא השתהה, חושב על כך. לאחר כמה רגעים הוא השיב, "לא כמו שהיית רוצה."
"אוקיי." ענה ליאל, מנסה להשאיר את פניו ישרים וללא הבעה.
"אני מצטער." רותם אמר, מסתובב והולך, הפעם ללא הפרעות.

וכאשר נשכב רותם במיטתו החמה בבית, נושם עמוקות בחוסר כוחות מוחלט, הוא תהה לעצמו האם התשובה שנתן לליאל אמיתית.