אמילי.. האם את תרצי?..

יום ראשון..

יום לפני:
אני כל כך מתרגשת זה אשכרה קורה אני עוברת לבית ספר חדש, חיים חדשים, התחלה חדשה, התחלה שאולי תעזור לי לשכוח מהכל.. אני לא אהיה כמו הבנאדם שהייתי. אני לא אתן הפעם לאף אחד לדרוך עלי. אני אתחיל דרך במקום לא מוכר... זה מפחיד אותי באיזשהו מקום.. הפחד שהכל יחזור להיות כמו פעם. החרם שעברתי. הכל יכול לחזור.. קשה לי לחשוב על זה.. זה ממלא אותי חרדה.. מה אם יקרה לי משהו בבית ספר? התקף חרדה בזמן מבחן או שאני אתחיל לבכות באמצע מבחן. אני מקווה שעם זה שאני מתחילה הכל מהתחלה זה יהיה שונה..
"נו אמילי תצאי כבר את כבר שעה במקלחת!"
"טוב אמא אני יוצאת.."
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי והחלטתי שבפעם האלף לסדר את התיק: מערכת למחר, קלמר, קלסר.. ירדתי למטה מהר ושמתי בקבוק במקרר למחר.
"אמילי כבר 00:00 בלילה לכי לישון"
"נו אמא.. אני לא בת שנה"
"שום אמא לכי לישון!"
"טוב.. "
הייתי כל-כך ערנית שהמחשבה על לישון רק הצחיקה אותי. אולי "החברות" שלי ערות..

סתומות בהגזמה:

אני: "בנות! אני לא מצליחה להרדם מישי ערה?"
סול:"אני"
מוניקה:"אני"
אנה:"אני"
סופי:"אניייי"
אני: "יאיי כולן😂 איך בלעדיי בינתיים?"
סופי:"מרגיש שעזבת לפני שנה😒"
מוניקה:"אנחנו כבר מתגעגעות!!"
סול:"חסר לך את לא באה לבקר!!"
אני: "בנות אני מרגישה אהובה!! גם אתן תבואו!! חסר לכן!!"
שיר:"חחחח נו ברור"
אני: "שמחה שזה ברור😌"
שיר:"טוב אני אלך לישון.."
סול:"כן גם אני.."
מוניקה:"גם אני🙄"
סופי:"מי טוו😒"
אני: "טוב הבנתי..😂לילה טוב"
סופי:"לילה טוב!"
טוב.. "תודה?😄"

תמיד לא הבנתי איך בני אדם יכולים להיות כל כך צבועים, אני יודעת שהן לא באמת חברות, הן עשו את המוות, אני יודעת שתוך כמה? שבוע? הן לא יזכרו אותי בכלל, תמיד זה היה ככה, כשהן היו צריכות ממני דברים הן היו מתייחסות אלי, יותר מזה? אפילו לא קצת, תמיד קיבלתי מהן יחס שהוא פשוט לא מגיע לי, יהיה טוב עכשיו, חייב להיות טוב.

אז ככה:
פרק קצר יחסית..
התלבטתי הרבה אם לפרסם או לא.. ואני מקווה שתהנו לקרוא אותו
השקעתי המון אז כדאי לכן😘

סיפור ראשון