טאהיונג היה ילד מאושר, הוא היה ילד רגיל בן שש.
לא היו לו אחים או אחיות
לא היה למשפחתו הרבה כסף אבל תמיד היה אוכל בבית
לטאהיונג היה חבר טוב בשם גאנגקוק.
גאנגקוק וטאהיונג היו מקושרים מאוד, הם העריצו אחד את השני, הם היו מאוד מאושרים יחד.
כמה ימים אחרי...
בשעה 6 בערב טאהיונג יצא כמנהגו בכל יום מאז עזיבתו של חברו אל מחוץ לבית והסתובב בכל המקומות שנהג לבלות עם חברו.
טאהיונג התיישב על הספסל בפארק הציבורי ונשאב אל תוך הזכרונות שלו עם גאנגקוק.
"ילד מה אתה עושה פה לבד בחושך?" שאלה אישה אחת שלא נראית קוריאנית, האישה נראיתה יותר סינית או תאילנדית אבל זה בכלל לא שינה לטאהיונג
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"זה לא עניינך!!" צעק עליה טאהיונג
"אני חושבת שאני יכולה לעזור לך, משהו קרה? שתף את אג'ומה" היא אמרה.
טאהיונג שנזכר ביום בו ראה את חברו בפעם האחרונה יושב ליד פתח ביתו בוכה ומילל החליט לפרוק הכל...
"ח-חבר שלי נעלם ו-ואני לא יודע א-איפה הוא ו-ואני מתגעגע אילו" אמר טאהיונג בזמן שניגב את הדמעות הרבות על חולצתו.
האישה התכופפה לעבר טאהיונג וחיבקה אותו חיבוק מנחם.
"איך קוראים לך?" היא שאלה ושיחררה את החיבוק
"ט-טאהיונג" הוא ענה
"רוצה נלך לחפש את החבר שלך? אני בטוחה שנמצא אותו" אמרה האישה בביטחון
"א-אני לא יודע.. ההורים שלי ידאגו לי" אמר טאהיונג לאישה
"הם לא ידעו, אני אחזיר אותך לפני הבוקר וחוץ מזה אתה מתגעגע לחבר שלך, לא?"
"ב-באמת?" שאל טאהיונג "באמת" ענתה האישה
באותו רגע ליבו של טאהיונג התמלא בתקווה
"בואו ניכנס למכונית שלי, נתחיל במוג'ין" "אבל מוג'ין זה קצת רחוק" העיר טאהיונג בתמימות "הכל בסדר אני מכירה את המקום" אמרה האישה והלכה לכיוון המכונית שלה שהייתה דיי ישנה ושבורה כשטאהיונג רץ אחריה.
האישה נכנסה למכונית במושב הנהג וטאהיונג נכנס אחריה והתיישב במושב מאחורה "נוסעים" אמרה האישה, חיוך ממזרי עלה על פניה והיא מיהרה למחוק אותו
