פסיכולוג בשקל תשעים.

אז גדל לי שפם.

"כיתה ז' זה זמן דיי קשוח רון תתכונן" לא הבנתי למה אחי התכוון שאמר זאת, חשבתי שהוא דיבר על אוננות או דברים כאלו ולכן לא התרגשתי במיוחד כי כבר הכרתי את זה לצערי בגיל מוקדם מידיי, לאט לאט התקדמה השנה בחטיבה והכרתי דברים שלא שמעתי עליהם מעולם כמו משוואה במתמטיקה ושיעור שקראו לו פיזיקה וכל מיניי (ואני בכלל חשבתי שזה שיעור ששמים חומר אלף וחומר ב ואז משהו מתפוצץ). האמת שזה עבר דיי מהר יותר ממה שחשבתי מרוב הלחצים באופן מפתיע הכל עבר מהר מידיי אך היו חלקים שבחיים לא ישכחו מראשי.
זה היה בוקר שגרתי, קמתי אחרי לילה שלם של צפייה בסדרה חסרת משמעות אך מצחיקה ובאיפוס כוחות יורד ממיטת הקומותיים וצולע למקלחת בשביל להתקלח. יוצא לוקח את הקונצרטה ומתחיל ללכת ברגל לבית הספר, זה היה תחילת החורף לא אשכח אתזה, בתור ילד שחיף לצאת ליום חורף עם רוחות זה לא פשוט בכלל לא משנה כמה שכבות תשים יהיה לך קר וכל רוח מתפרצת גורמת לך לחוסר שיווי ¬¬ולפעמים אפילו כמעט לנפילה. ברגע שיצאתי מהבניין רוח קפואה נכנסה לגופי אך הייתה לי הרגשה מוזרה, זה היה מעל השפה העליונה ומתחת לאף. בהתחלה חשבתי שזה סתם מהקור אך לאט לאט הייתה תחושת גירוד מוזרה כזאת, כאשר נגעתי מעל השפה העליונה הרגשתי שיערות אך לא מעט זה היה יחסית הרבה. פתחתי במהירות את המצלמה הקדמית שלי בשביל לראות כמה המצב חמור, זה היה בולט ושחור לא כמו של שאר חבריי לכיתה, הרגשתי כמו כוכב בסרט טורקי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי ידעתי שאוכל לטפל בזה רק בערב מכיוון שהייתי מאחר לבית הספר אם הייתי חוזר חזרה לבית ומטפל בסנאי שגדל לי על הפנים.
במהלך יום הלימודים נתקלתי לפחות עשר פעמים ואם לא יותר בצמד המילים "שפם ערבי", אני לא אומר שלא נפגעתי כי זה לא מה שהייתי אז. הייתי טיפוס שנעלב מכל דבר גם אם זה היה בגדר צחוק כי בתקופה הזאת לא התחברתי למושג הזה "זה בצחוק אל תיפגע". תמיד חייתי בתחושה שבכל הצחוק הזה יש אמת שצועקת אך מכסה את עצמה במסכה בשביל לא לפגוע באחר. הייתי מעשן סיגריות ולא קצת, הייתי מדורדר מחברים שלא היו איתי במהלך היום כי גרנו בערים שונות. הם היו מן חבריי ילדות שלי, הוריי הכירו אותם בגלל שההורים של כל אחד מהם עבד עם אבי במשרדי ההיי טק הגבוהים. זה התחיל משאכטה אחת קטנה "אל תדאג זה יעשה לך רק טוב" הילד שאמר את זה היה תומר, החבר הכי טוב שלי באותה תקופה. הוא היה ילד מיוחד עם הסתכלות אחרת לעולם אפילו שהיה רק בן 13 הוא כבר הזרים בנות שהיו גדולות ממנו בשנתיים. אני לא יודע אם זה היה בגלל הכסף שלו או בגלל האופי שלו כי הוא תמיד היה כל כך בטוח בעצמו, הוא מסוג האנשים שאם תתווכח איתם והם יגידו ששחור זה לבן ולהפך אתה בסוף תפסיד בוויכוח ואיכשהו תאמין לשטויות שהוא מוציא מהפה שלו. לקחתי שאכטה אחת וכצפוי לא לקחתי לריאות אז בשאכטה השנייה כמו כל שאר המנסים היתה דקה שלמה של שיעולים וחניקה וטעם מר ומגעיל בפה. "חכה ככה זה מתחיל אתה תתרגל לזה זה יעשה לך רק טוב". לאט לאט התרגלתי לטעם המר והייתי מעשן אחת ועוד אחת עד שבכל יום הייתי מעשן לפחות עשרים במקרה הטוב. השיניים שלי היו כל כך צהובות אפילו שהייתי מצחצח בדיוק כמו שהשיננית אמרה לי ואבא תמיד חשב שזה ממתקים ושטויות שאני אוכל. ירדו לי דמעות אחרי כל הירידות שחטפתי באותו יום כי בכל זאת אני טיפוס רגשן, תמיד הייתי כזה ותמיד אהיה.
ישר שהגעתי הביתה התקשרתי לאחי ושאלתי אותו איפה יש מכונת תספורת בשביל להוריד את הדבר הזה מהפנים שלי. לא ידעתי איך להתגלח האמת כי אני לא מאלו שישאלו איך בגלל שאני אוהב להגיד שאני יודע לעשות הכל ואני מסתדר ו"הכל בשליטה". מפה לשם עשיתי לעצמי חתך בשפה וחתך מעל, אל תשאלו איך זה פשוט קורה.
יום למחרת חשבתי שהכל ירגע אבל לא, הירידות אותן ירידות הצחוקים אותם צחוקים והרגיש לי שבכלל לא הורדתי את זה מהפנים שלי ושוב מצאתי את עצמי בדרך הביתה עם דמעות בעיניים. המחשבה הזאת ששערות מתחילות לצמוח לך בכל מיניי מקומות שלא חשבת שאיי פעם יצמח שם שיער, באותו רגע השנתי שהתקופה הזו הולכת להיות קשה הרבה יותר ממה שחשבתי.

הרגשתי מחבל בן 30 באותו שבוע, כאילו הדביקו לי כינוי שאי אפשר לצאת ממנו אבל כמו שטונה אמרו "גם זה יעבור".