You're not like everyone else- אתה לא כמו כולם

הקדמה

"שחמט." ויקטוריה אומרת ומעיפה את המלך מלוח השחמט בעזרת הפרש. "מה? איך-" דיויד, ילד חדש מהפנימיה, פוער את פיו ולוחש קללות. ויקטוריה משלבת את ידיה ומביטה בו בשלווה. "רוצה סיבוב שני?" היא אומרת לו בצחקוק. היא הזהירה אותו שלא ינסה אפילו. הוא רק השוויץ שהיה הכי טוב בבית הספר שלו, ורצה לקחת את הסיכון.

בבקשה. התוצאה לפניכם.

"ל-לא. אני אלך." דיויד מגמגם, ויוצא מחדרה. "נו, הבסת אותו?" לוריאן שואלת כשמגיעה לחדריהן. "כן." ויקטוריה אומרת בפשטות.

"ויק, תצנני את ההתלהבות, מרגישים בה מקילומטרים." קלואי אומרת גם היא. "מצחיק." ויקטוריה מלגלגת.

"לא, באמת. את פאקינג אלופת ארצות הברית בקרב מגע ובאגרוף תאילנדי. יש לך מיליון מדליות, אובים אותך! למה את לא אוהבת את זה?" קלואי משיכה. ויקטוריה מושכת בכתפיה. "עברתי את זה. עכשיו אני מתמקדת בדבר הבא." היא בוחנת את ציפורניה בשיעמום. היא וחברותיה ניהלו את השיחה הזו מיליון פעמים, וכל פעם זה נגמר אותו דבר.

"אדי אמר לך את זה? אני ארצח אותו! את אמורה להתגאות! לא לסמן על זה וי, ולהתנהג כאילו כלום." לוריאן מטיחה בויקטוריה. קלואי מהנהנת, כמסכימה עם דבריה של חברתה. "לא מבינה. זה כאילו חזות נגדי? ככה אני עושה. אני לא נותנת למה שקרה להפריע לי," קלואי ולוריאן מגלגלות עיניים. "מה להפריע? זה דבר טוב! זה לא יפריע לך, זה רק יחזק אותך." קלואי מדברת לויקטוריה כאילו היא משוגעת. כאילו ויקטוריה לא יודעת מה זה.

האנדרנלין שאחרי התחרות, המתח שלפני, הגאווה שקוראים בשמך והבכי שמגיע אחרי הכל, בחדר, לבד בתוך השמיכה. כשאף אחד לא רואה. כשאף אחד לא יודע. כמות האנשים שנועצים בך מבט, שמדברים עלייך, שאוהבים אותך, או שונאים. תלוי.

היא יודעת.

"בסדר, קלטתי." ויקטוריה פותחת את הפלאפון שלה ומתעלמת מגלגולי העיניים שקלואי ולוריאן שולחות לעברה. בזמן שהיא מדפדפת באינסטגרם שלה, ניל נכנס בסערה. "ויק! מה שמעתי? הפסדת בשחמט?" הוא שואל את ויקטוריה. היא מרימה את מבטה בבלבול. "לא. האמת שניצחתי את דיויד, לא הפסדתי. אבל אם מה שעושה לו טוב זה לשקר, שיעשה את זה." ויקטוריה אומרת באדישות. עיניה מתגלגלות כשניל מצמצם את עיניו.

"כולם יודעים שאני יותר טובה ממנו! חוץ מזה, ממש לא אכפת לי משחמט עכשיו. אני חייבת סיגריה." ויקטוריה פותחת את מגירת השידה שלה, ומוציאה משם קופסאת סיגריות ומצית. 

ניל, קלואי, ולוריאן פוערים את פיהם. הם יודעים שכשויקטוריה מעשנת, זה רק בגלל שממש קשה לה. היא עושה את זה לרוב לפני תחרויות.

"ביי!" ויקטוריה צועקת ויוצאת במהירות מהחדר. הדמעות מופיעות, ויקטוריה מוחה אותן. 

בחוץ קפוא, וינואר עומד בפתח. ידיה רועדות בזמן שהיא מנסה לייצב את הסיגריה בתוך פיה. שפתיה הופכות סגולות, וזרועותיה החשופות קרות. "לעזאזל." היא יורקת, כשלהבת הסיגריה נכבית בגלל הרוח העזה. ויקטוריה נכנסת למסדרון הפנימיה, ומדליקה את הסיגריה במהירות. היא יונקת את עשן הסיגריה, ושואפת בעדינות. 

הדמעות חוזרות, והיא מתיישבת במקום מחבוא שמצאה לפני שנה. חולצתה הדקה סופגת את כל הדמעות, והמסקרה נמרחת. 

הסיגריה נגמרת במהירות, וויקטוריה מדליקה עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. עד שקופסאת הסיגריות נגמרת.

"פאק!" ויקטוריה לוחשת. עיניה רטובות, והיא מעשנת? מה עובר עליה? 

ויקטוריה קמה, מחביאה את בדלי הסיגריות שלה, מנקה את עיניה מהמסקרה המרוחה, ולפתע היא נתקעת במישהו. שניהם מועדים.

"תראה לאן אתה הולך, שמוק." ויקטוריה מסננת, ומסתכלת עליו. יופיו מהפנט, עיניו הירוקות זוהרות, שיערו שחור, וגופו מפותח משרירים. 

"מתוקה, את זו שנתקעה בי." הוא עוקץ בחזרה.

"מתוק, אני לא שמה זין." ויקטוריה יורקת, מצמצמת את עיניה בעויונות, ודוחפת את כתפו בכתפה בזמן שהיא עוברת אותו.

ילד זין.

------------

סיפור חדש! את הקודם מחקתי, הספר הזה יהיה ממש מעניין! אוהבת מלא! 

תדרגו ותצביעו!

אוהבתתתתתתתת