You're not like everyone else- אתה לא כמו כולם

פרק 1- ליאו

"קדימה! חזק יותר!" אדי, המאמן של ויקטוריה, צורח בזמן שהיא מכה את שק האגרוף בחוזקה. לוריאן מביטה בה בגאווה בזמן שהיא מתיישבת עם קלואי וניל במושבים שמחוץ לזירה. "טוב, ויק. זה מספיק לעכשיו. תנוחי חמש דקות. אחרי זה יש לי הפתעה להביא לך." אדי מדרבן את ויקטוריה. כשהיא יורדת מהזירה, לוריאן, קלואי וניל מריעים בקולי קולות. 

"ויק! מה זה היה!" קלואי מחייכת וטופחת על כתפה של ויקטוריה. "הייתי מחבקת אותך, אבל כולך מסריחה. אז לא." לוריאן ממלמלת בחיוך ומנשקת את לחייה של ויקטוריה. "מי זאת!" ניל מחייך בגבריות, ושותל נשיקה בלחייה של ויק. 

לפתע דלת האולם נפתחת, ונהרות של נערי הפנימייה נכנסים ומתיישבים במושבי האולם. ויקטוריה מביטה סביבה. "לא הבנתי." היא ממלמלת, והולכת לאדי. "אדי, מה קורה פה?" היא שואלת ומצביעה בראשה לעבר כל מי שמתיישב ונראה נרגש ביותר.

"הפתעה! את הולכת להתחרות במישהו שבליגה שלך. לא איזה פצלוח מהפנימייה. כולם באו לראות איך את מחסלת אותו בשניות. אז קדימה, תעלי, ואל תאכזבי אותי. טוב ילדונת?" אדי טופח על כתפה של ויקטוריה.

אני לא אאכזב אותך אדי. וגם לא את עצמי.

ויקטוריה עולה לזירה, וכעבור שניות מעטות, עולה הילד שנתקע בה אתמול. שקרא לה מתוקה. שיערו השחור מורם ממצחו, והוא לבוש במכנס קצר בלבד. עיניו הירוקות זוהרות, ומלגלגות. 

"מה קורה מתוקה?" הוא שואל. ויקטוריה מגלגלת את עיניה. בשניות הוא על הרצפה. "בסדר. שמוק." היא מחזירה לו. הוא מושיט את ידו. "ליאו." ויקטוריה לוחצת אותה בלית ברירה. "ויקטוריה." היא מפטירה בזלזול, ונעמדת בעמידת קרב כשנשמעת השריקה. ליאו נעמד גם הוא, והם מתחילים.

ויקטוריה מתכופפת מאגרוף שליאו שולח לעברה, ומכוונת אגרוף ללסתו. ליאו חוסם אותה, ונותן לה בעיטה סיבובית. היא נופלת לרצפה, וליאו מחזיק בה באחיזת נלסון. ויקטוריה עושה את מה שתמיד גורם לה לנצח. היא עוצרת את ההתקפה, וגורמת ליריב לחשוב שהוא ניצח, ואז היא הודפת אותו ממנה ומורידה אותו לרצפה. ליאו נופל ממנה, אבל מתייצב ונעמד, לא כמו שויקטוריה צפתה. אגרופו פוגע בלסת שלה, והיא נופלת. שוב. ויקטוריה בועטת בברכו, ליאו מתקפל והיא קמה. היא מכוונת בירכית לאיברו, ופוגעת. אך לליאו זה לא מזיז. הוא בקושי מראה שכואב לו. הוא לא זז. ויקטוריה עומדת מופתעת בזירה. קופאת. היא רואה אותו מגיע לכיוונה ומסובב אותה לרצפה. הוא מניח בחוזקה את רגלו על בטנה, ואחרי עשר שניות הוא עוזר לה לקום. 

היא הפסידה. ויקטוריה בראון הפסידה. לאיזה ילד שאף אחד לא מכיר. וזה לא שהיא משתחצנת או משהו, אבל היא מעולם לא הפסידה למישהו. היא לא נתנה לעצמה.

יש שקט למשך שניות בודדות, לחשושים, ושוב שקט. ואז פורצות מחיאות כפיים סוערות, ועידודים. לליאו. 

ויקטוריה קמה במהירות לעבר ליאו. הוא מחייך בזחיחות, ומושיט את ידו ללחיצה. כמו פעם קודמת.

היא רוצה לבכות. פאק, כמה שהיא רוצה. היא הפסידה? לילד בגילה? מעולם לא קרה לה. היא מאז ומעולם הייתה תחרותית מאוד. 

"היה ממש טוב. היית ממש טובה." הוא מגחך בשחצנות. היא לא לוחצת את ידו, ויוצאת מהאולם. ליאו יוצא אחריה.

"מה יש ויק? בסך הכל ניצחתי אותך! זה הולך לקרות לך עוד הרבה. אני לא היחיד!" ליאו נאנח, גורם לויקטוריה להסתובב אליו באיטיות. "ויק? קוראים לי ויקטוריה בראון, ולא ויק. רק החברים הקרובים שלי קוראים לי ככה, אתה לא אחד מהם." קולה איטי, ופרצופה קטלני. "אויש ויקטוריה, תפסיקי להיות ילדה קטנה," ליאו מגחך. 

"לך תזדיין ליאו." ויקטוריה מקללת אותו בכעס. "בכיף." כועס בדיוק כמוה, ליאו הולך ממנה. משאיר אותה לבד. לשחות בכל החרא שלה. 

"מניאק." ויקטוריה אומרת. הדמעות מופיעות שוב. היא בורחת לחדרה ונועלת אחריה. 

"את מטומטמת, את כל כך מטומטמת!" היא צורחת על עצמה ומעיפה את המדף בו שוכנות המדליות והגביעים שלה. רגליה מובילות אותה למראה הארוכה שתלויה על דלת הארון. הדמעות קולחות על לחייה, וויקטוריה נופלת על ברכיה. 

ההפסד שובר אותה. הוא שובר אותה כל כך. ועוד מאיזה סתם ילד עם אגו מנופח. למה שום דבר לא חודר את השריון שבנתה לעצמה, ודווקא איזה הפסד מאיזה מניאק, למה דווקא זה גורם לה לשנוא את עצמה?

היא מסתכלת על המשפט שחרוט לה מעל המיטה.

"לא משנה כמה ננסה לברוח מהמציאות, יש דברים שאי אפשר לברוח מהם. ההשתקפות שלנו במראה זה אחד מהם." המשפט כל כך זוהר ברגע זה, ועיניה מתייבשות. 

"את לא צריכה לברוח כל הזמן." כן, היא מדברת לעצמה. "תראי לליאו הזה שאת לא שמה זין. שילך להזדיין הוא והאגו שלו." ויקטוריה קובעת לעצמה שתעשה הכל בכדי להרוס אותו. 

הכל.

-----------------

אזזזז, התחלנו?! קדימה, תגובות והצבעות, ואני ממשיכה!