החיים טובים

כמו הלילה

אני על הגג. יושבת ומתבוננת.
המוזיקה מתנגנת באוזניי מנחמת ומרגיעה.
הכל חשוך.
השמיים מעוננים, לא רואים אפילו כוכב אחד.
עטלפים דואים מעץ לעץ, חרישיים וחשאיים.
העצים נראים כמו צללים כהים ולא מעבר.
מעטים החלונות מהם עוד בוקע אור.
הכל כל כך שקט. שלו. אולי יותר מדי.
זה כמעט לא מציאותי.
הרי במציאות הכל כל כך רועש וסוער.
הכל מלא מכוניות רועשות שמזדרזות להגיע ממקום למקום.
מלא בילדים קטנים שצועקים בהתלהבות ודורשים צומי.
הכל מואר ובוהק כל כך.
הכל מנסה להתבלט.
ועכשיו?
הכל מנסה להיבלע.
להעלם.
לדהות.
הכל הופך לצל.
ולפתע אני מבינה.
מבינה מדוע אני כל כך אוהבת את הלילה.
הרי אני בדיוק כמותו.
מנסה לדהות בעולם שהכל מנסה לזהור.
דוממת בזמן שהשאר ממהר.
נעלמת כשהשאר מנסה להתבלט.
אולי זאת הסיבה שאנשים אוהבים אותי?
אולי זאת העובדה שאני כמו הלילה.
יש בי את האנדרנלין שאנשים רוצים, של הפשע, אם יודעים היכן לחפש.
ויש בי את השלווה והשקט שבלילה.
אני לא מנסה להתבלט.
אני מנסה להעלם.
אני לא בוהקת מדי וכואבת בעיניים.
אם כך, גם אני אוהבת אותי.
ואולי זאת הסיבה שאחרים שונאים אותי,
הם מפחדים מהלא נודע.
מהחושך.
מהשקט.
מהצורך להאזין.
ולכן הם מדליקים את האור שלהם יותר חזק.
מנסים להאיר אותי.
אך אני?
אני כבר לא רוצה להשתנות.
אני אוהבת את עצמי.
בדיוק כמו שאני.